המאמר עוסק במימוש יעדי ההתחממות הגלובלית שהוגדרו בוועידת האקלים בפריז בשנת 2015. בוועידה הוגדר יעד גלובלי של הפחתת רמת פליטות הפחמן הדו חמצני העולמית ועליית טמפרטורה של עד 2 מעלות צלסיוס במאה הקרובה (עד 2100). החידוש המשמעותי שמציג המאמר הוא שבניגוד לדעה של הכלכלן ויליאם נורדהאוס שרווחה לאחר הצגת יעדי הוועידה לפיה היעדים שהוצבו אינם אופטימליים מבחינה כלכלית או אף בלתי מושגים, לדעת כותבי המאמר כן ניתן לממש את יעד ההתחממות הגלובלית שהוגדר ומימושו יעיל ואף יוביל לפיתוח כלכלי.

הכותבים מתבססים על המודל שפיתח החל משנת 1992 זוכה פרס נובל לכלכלה, פרופסור ויליאם נורדהאוס, שנקרא מודל ה-DICE (Dynamic Integrated Climate Economy) המנתח לראשונה באופן כלכלי את ההתחממות הגלובלית. המודל מקשר בין טמפרטורה רצויה, המיסוי על הפחמן והעלויות הסביבתיות כדי למצוא את רמת פליטות הפחמן האופטימלית. הכותבים מציגים מספר בעיות במודל הקיים, ומשפרים אותן (שיפור שיטת מדידת הפחמן ועדכון שיטת מדידת הטמפרטורה) ומתאימים את המודל ליעדי וועידת האקלים בפריז.

המאמר מגדיר שני מדדים כלכליים חברתיים נוספים שנדרש לקחת בחשבון. הראשון, הרווחה הבין דורית (SDR). אחת מהנחות המוצא של משבר האקלים היא שהמשבר ישפיע על הדורות הבאים יותר מעל האנשים שחיים היום. באופן מוסרי, עולה השאלה כמה עלינו להתייחס לרווחה של האנשים שטרם נולדו. מבחינה כלכלית, אחד מהפרמטרים שש לבחון הוא הרווחה של הדורות הבאים. השני, הוא SCC, העלות החברתית של הפחמן הדו חמצני. עלות זו מכמתת את הנזק שפליטת הפחמן הדו חמצני מייצר לאנושות היום. לדוגמא, פליטות הפחמן מגדילות את ההוצאה על רפואה, שכן מוכח שחשיפה לזיהום אוויר מגדיל סיכוי להיווצרות מחלות מסוימות.

באיור מעלה ניתן לראות כיצד הכלכלה והאקלים משפעים זה על זה לפי המודל. פליטות הפחמן מהתעשייה משפיעות על "מעגל הפחמן" ועל הפליטה של הפחמן לתוך המערכת האקלימית. השינוי במערכת האקלימית יוצרת נזק כלכלי (כפי שראינו קודם) שמשפיע על הרווחה האנושות, זו של ימינו וזו שתבוא אחריה. אנחנו יכולים לשפר את המצב באמצעות מדיניות מניעתית ובאמצעות שיפורים טכנולוגיים.

לבסוף, מראים הכותבים שמודל ה-DICE בגירסתו המשופרת פותח דלת למדיניות כלכלית שיכולה להוביל לעמידה ביעד וועידת פריז. הכותבים מראים כיצד שינוי בכל אחד מהפרמטרים המופיעים באיור המצורף מסייעים להקטנת הפליטה ואף מניעתה לגמרי. בתרחישים אחרים מדברים על שיפורים טכנולוגיים שיובילו ל"דחיית הקץ", כלומר, דחיית הבעיה לדורות הבאים בהם ניתן להניח שהטכנולוגיה תהיה משופרת כך שיהיו להם כלים נוספים להתמודד עם הבעיה.

הכותבים טוענים שתמחור נכון של פחמן דו חמצני הוא המפתח לפתרון הבעיה ולבניית מדיניות אקלים מיטבית. תמחור זה נדרש לכלול את העלות הנוכחית של הפחמן הדו חמצני, אך גם את העלויות העתידיות שצפויות לדורות הבאים, ואת הנזקים שצריכת הפחמן עלולה לייצר. כך, שימוש בפחמן ופליטתו תהפוך ללא כדאית כלכלית ותאלץ את האנושות לעבור לאמצעים חלופיים. הדרך הפשוטה ביותר ליישם בפועל תמחור שכזה הוא על ידי הטלת מס על צריכת מוצרים מזהמים ופליטת פחמן. מס מסוג זה יעלה את המחיר בשוק עבור היצרנים והצרכנים למחיר שיקבע על ידי המדינה.

אולם, הדברים לא פשוטים כל כך. הכותבים מציגים שלושה מכשולים משמעותיים שעלולים לצוף בדרך. הראשון, הכוח הפוליטי והכלכלי של התאגידים, שעלול להקשות בייקור מחיר הפחמן. השני, פחד מהפחתת התחרות במדינות, כיוון שהייצור יהפך מיד ללא כדאי עבור ארגונים עם עלות שולית גבוהה יחסית. השלישי, התפיסה שהטלת מיסים מסוג זה פוגעת בעיקר באוכלוסיות החלשות ולכן מעמיקה את הפערים הכלכלים חברתיים. חששות אילו יצריכו מקובעי המדיניות תמחור מדויק ומתן פתרונות נוספים לשווקים.

החידוש המשמעותי של המאמר הוא שבאמצעות פתרון בעיות מהותיות במודל הDICE והתאמתו למציאות כיום, מצליחים החוקרים לנפץ תפיסת עולם שהייתה שגורה במחקר, לפיה לא ניתן לעמוד ביעדי האקלים שהציבו האו"ם וועידת האקלים וגם לשמור על צמיחה כלכלית. לפי תפיסת העולם הישנה, האנושות נדרשת לבחור בין שמירה על כדור הארץ לבין התקדמות הטכנולוגיה, הגדלת התוצר ומכאן גם הגדלת הרווחה החברתית. מדובר בבעיה גדולה מאוד, שכן שיטה זו הייתה מאלצת את האנושות לשנות באופן דרמטי את צורת החשיבה המערבית. לכן, במצב זה מדובר בסיכויי הצלחה נמוכים מאוד.

מכאן, שמסקנת המאמר פורצת דרך. מסקנה זו מאפשרת באופן מסוים לאנושות "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". כלומר, להצליח להציל את כדור הארץ והאנושות תוך שימוש בחוקי המשחק הכלכלים השגורים כיום.