בכלכלה בעלי חיים נספרים כמשאבים, כמרכיבים במגוון הביולוגי או כמזון. האם עלינו להתחיל להתייחס לרווחה של בעלי חיים באופן ישיר?

אנשים רגילים לחשוב על העולם באופן אנתרופוצנטרי1:כלומר לראות בבני אדם את מרכז היקום. דיסציפלינת הכלכלה אינה שונה בהקשר הזה למרות שבני אדם מהווים רק 34% ממסת היונקים על פני כדור הארץ בעוד שיונקי משק (פרות, חזירים, באפלו, כבשים, עיזים, סוסים וגמלים) מהווים מסה כמעט כפולה (תמונה 1).

בעידן האנתרופוקן השפעות האדם הן הרסניות במיוחד כלפי בעלי החיים - באופן חסר תקדים בהשוואה לתקופות בעבר. לאורך השנים הפעילות האנושית והשפעותיה דיללו משמעותית את אוכלוסיית חיות הבר, ובמקביל בני האדם בייתו מינים רבים ותיעשו את גידולם למטרות שונות, בין השאר כחיות מחמד, חיות ניסויים ובעיקר למזון.

גם המחקר הכלכלי מתייחס לבעלי החיים באופן מצומצם, וכשהוא עושה זאת, הם מוצגים בדרך כלל רק כמשאבים, כלומר ערכם נקבע לפי התועלת שבני האדם מפיקים מהם. רווחת בעלי החיים עצמם נותרת רובה ככולה מחוץ לתמונה. רק במקרים בודדים רווחתם זוכה להתחשבות באופן עקיף דרך ראייה אלטרואיסטית והאמונה כי רווחת בני האדם נפגעת כאשר בעלי החיים סובלים.

לדידנו המחקר הכלכלי צריך, לפחות בהקשרים מסוימים, להעריך ישירות את רווחתם של בעלי חיים. נדון כאן בהשלכות האפשריות ובאתגרים שהערכה זו מציבה. ההצדקה המוסרית להתחשבות ברווחת בעלי חיים נשענת על תפיסה המכונה ה"השקפה סנטיינטיסטית של התחשבות מוסרית". המושג סנטיאנט נטבע על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו. סנטיינטיות, או בעברית תחושתיות, היא היכולת להרגיש מצוקה או רווחה נפשית או פיזית.

השקפה זו גורסת כי כאשר אנו דנים בשאלה מוסרית הנוגעת לבעלי חיים, הקריטריון שצריך להנחות אותנו הוא יכולת בעלי חיים לחוות חוויות חיוביות או שליליות כמו שמחה או סבל. תפיסה זו משחקת תפקיד מרכזי בשיח על זכויות בעלי חיים שממנו נגזרת החובה המוסרית של בני האדם ביחס לבעלי חיים כיצורים מודעים שיכולים להרגיש סבל או הנאה.

במדע אין הסכמה לתחושתיות של בעלי חיים, ובהתאם לכך קשה לענות על השאלה אלו בעלי חיים עונים על תחושתיות. למרות זאת אין ממצאים חזקים או סיבה לוגית להאמין שרק בני האדם הם תחושתיים או שתחושתיות היא תכונה בינארית (כלומר, קיימת או לא קיימת באופן מוחלט). קרוב לוודאי שתחושתיות נעה על ספקטרום ומופיעה ברמות שונות אצל מינים שונים. פיטר סינגר, פילוסוף תועלתני2 ומחבר הספר המכונן שחרור בעלי החיים, טוען שמכיוון שבעלי חיים תחושתיים יש להם, כמו לבני האדם, אינטרסים כמו להימנע מסבל. התעלמות מהאינטרסים האלה על חשבון האינטרסים של בני האדם היא אפליה שרירותית, בדומה לגזענות וסוגנות (speciesism).

ההתייחסות לבע"ח במחקר הכלכלי היא מועטה, וגם כאשר קיימת, היא התייחסות תועלתנית הרואה בבעל חיים משאב, גורם ייצור או מרכיב במגוון הביולוגי. בכלכלת סביבה ובכלכלת משאבי טבע (תת-ז'אנר של הכלכלה הניאו-קלאסית שעוסק בעיקר בכימות מוניטרי של עלויות ותועלות סביבתיות) היחס לבעלי חיים הוא כאל תשומה או מוצר צריכה. ככזה, הערך של בעל חיים נקבע באופן עקיף בחישוב התועלת הכלכלית שהאדם מפיק ממנו. הערכת עלויות ותועלות הוא נושא מרכזי בתחום כלכלת הסביבה. לכן סוגיית קביעת ערך השימוש הכלכלי של מינים שונים של בעלי חיים והעלות הכספית במקרה של הכחדת מינים מהווה נושא רב חשיבות בספרות ובמחקר.

ישנן שתי קטגוריות דרכן נהוג לחשב ערך זה - העדפה נגלית (revealed preference) והעדפה מוצהרת (stated preference) - שלכל אחת שיטות הערכה מקובלות. בהעדפה נגלית ערך השימוש הכלכלי מתגלה דרך הבחירה של הפרטים, כלומר מחירי השוק. במקרה בו בעל החיים הוא מוצר שנסחר באופן ישיר. במקרים אחרים ניתן לחשב את התועלות (במונחים כספיים) המופקות ממנו. למשל, חוקרים בקרן המטבע הבינלאומית העריכו לוויתן אחד ב-2 מיליון דולר בהתבסס על תרומתו להכנסה מתיירות אקולוגית ולהפחתת פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה.

תחת הקטגוריה של העדפה מוצהרת קיימת הערכה מותנית (contingent valuation). שיטה זו רלוונטית במיוחד במקרים בהם אין שוק דרכו "מתגלה" המחיר, והערכת השווי נעשית באמצעות סקרים בהם המשתתפים מתבקשים להעריך כמה היו מוכנים לשלם בעד בעל חיים. שיטה זו נפוצה כאשר כלכלנים מעוניינים להעריך אם הצלת מין בסכנת הכחדה היא "כדאית". אמנם, גם תחת ההנחה כי ערכם של בעלי החיים הללו ניתנת להערכה באופן מהימן, העדר ידע והטיות פסיכולוגיות שונות עשויים למנוע מהמשתתפים לעשות זאת.

שתי שיטות ההערכה מעלות שאלות כבדות משקל באשר לאופן בו ערכם של בעלי חיים נלקח בחשבון בחישובים כלכליים בעיקר כי הן אינן אפילו מנסות להעריך את רווחת בעלי חיים כערך עצמאי ואינהרנטי בנפרד מערך השימוש בהם עבור האדם. בכלכלת חקלאות בעלי החיים נתפסים כגורמי ייצור וכמוצרים בתעשיית המזון מן החי. באנגלית, מקנה מתרגם מילולית למלאי חי (Livestock). גם בעברית ישנה הבחנה בין בעל החיים עצמו (תרנגולת, פרה) לגורמי הייצור מן החי (עוף, בשר). המחקר הכלכלי בתחום עוסק ברובו במתאם בין נכונות הצרכנים לשלם עבור העוף או הבשר לבין איכותם, התלוי, בין השאר, בתנאי המחיה של החיות בתעשייה.

ניתן למצוא דוגמה לאופן בו תפיסה זו באה לביטוי במחקרם של ג'ייסון לאסק ופ' ביילי נורווד שחקרו רווחת חיות משק כמוצר ציבורי. טענתם היא שהרווחה של חיות אלה נושאת תועלות גבוהות לרווחה החברתית של בני האדם מטעמי קיימות סביבתית, בטיחות מזון ושיקולים מוסריים. לאור זאת הם הציעו שהמדינה תתמרץ אספקת תנאי מחיה ראויים לבעלי חיים בעזרת מנגנונים כמו סימון מזון, סובסידיות והטבות או תווי תקן לגידול מקנה. לאסק אף הציע יצירת שוק שיאפשר מסחר של מגדלים בזיכיונות של רווחת בעלי חיים בהשראת שווקי הסחר בפליטות.

אבל אפילו לאסק ונורווד, העוסקים בנושא רווחת בעלי החיים הרבה יותר מהמקובל בתחום, מחשבים את רווחתם באמצעות העדפות צרכנים, כלומר באופן עקיף. אופן חישוב זה עשוי להיות בעייתי משלל סיבות כמו שהעדפות צרכני בשר לא בהכרח עולות בקנה אחד עם העדפות כלל האזרחים. גם בתחום הכלכלה האקולוגית, שבניגוד לתחומים שהוזכרו לעיל לא נמנית על הזרם המרכזי של המחקר הכלכלי, ההתייחסות לרווחת בעלי חיים אינה ישירה. הכלכלה האקולוגית מתייחסת לכלכלה האנושית כתת-מערכת של הביוספרה ומתרכזת בשמירה על יציבות ושיווי משקל של מערכות אקולוגיות. עיקר העיסוק שלה בבעלי חיים, על כן, הוא ברמת שימור המינים וגודל האוכלוסייה הדרוש לשמירה על איזון זה.

ניסיונות להתחשב ברווחת בעלי חיים באופן ישיר

ניסיון 1: הכנסת העדפות בעלי חיים לפונקציית הרווחה החברתית

הרעיון המרכזי בגישה זו הוא לתת ייצוג לרווחת בעלי החיים בפונקציות הרווחה החברתית3 במודלים כלכליים על ידי הכנסת ״העדפות״ בעלי החיים לצד אלו של בני האדם. ה"העדפה" מרכזית של בעלי החיים תנוסח בראש ובראשונה כהימנעות מאי נוחות, סבל ומוות. בתיאוריה הכלכלית מחירים נקבעים בהתאם להיצע ולביקוש, פונקציות מתמטיות המבטאות את העדפות הפרטים. במודל תחרות משוכללת, המודל הדומיננטי במחשבה הכלכלית, רווחה מקסימלית מושגת (תחת שלל הנחות) במפגש בין עקומות ההיצע והביקוש שנקראת נקודת שיווי משקל תחרותי.

מצדדי גישה זו רואים בהיעדר ביטוי לרווחת בעלי חיים מחסור במידע חשוב. ללא מידע זה מחיר שיווי המשקל שמתקבל "מעוות" מכיוון שלא כל העלויות והתועלות בהיצע וביקוש נלקחו בחשבון. השוואת מעמד בעלי חיים לזה של בני אדם תאפשר להגיע לפתרון הממקסם את הרווחה החברתית שכעת תכיל בנוסף לרווחת האדם גם את רווחת בעלי החיים.

מתודולוגיה זו מספקת פתרון אלגנטי וניטרלי לכאורה אך יש לה מספר חסרונות. ראשית, היא סובלת מאותם כשלים מבניים ממנה סובלת התיאוריה הכלכלית עצמה. למשל, ההנחה היסודית לפיה ניתן להסביר את המציאות החברתית באמצעות פעולותיהם של יחידים ושקיים פתרון (או פתרונות) חברתי אופטימלי שניתן להגיע אליו על-ידי חישוב עלויות ותועלות. שנית, גם תחת ההנחה שפתרון כזה קיים תיאורטית, מכיוון שבשוק משתתפים בני אדם בלבד לא סביר שהעדפות בעלי החיים יילקחו בחשבון (כלומר, ישתקפו דרך מנגנון המחירים). בנוסף, מכיוון שאין בהירות מדעית ביחס למידת התחושתיות בקרב בעלי חיים שונים, קיים קושי להגדיר אלו בעלי החיים זכאים מבחינה מוסרית להתחשבות בהעדפותיהם ואלו לא. מכיוון שתחושתיות נמדדת על ספקטרום, פתרון אפשרי הוא התחשבות מתמטית דיפרנציאלית בין מינים בהתאם למידת התחושתיות של כל מין מתאפיין בו לכאורה. יחד עם זאת, לא ידועות נכון להיום שיטות אפקטיביות להערכה כזו.

ניסיון 2: מתן מעמד משפטי לבעלי חיים

פעילי זכויות בעלי חיים רבים פועלים לקדם את רווחת בעלי חיים דרך תחום הזכויות המשפטיות. בעלי חיים כגון חיות משק וחיות מחמד מוגדרים כרכוש ולכן אינם זכאים לזכויות ולהתחשבות בהעדפותיהם. הכרה בבעלי חיים כיישות משפטית, כלומר ישות אשר החוק העניק לה כשרות לשאת בזכויות ובחובות משפטיות, יכולה לשנות זאת.

ממנגד ישנה גישה הגורסת כי צעדים ממשלתיים לאסדרת זכויות קניין אפקטיביות בנושא בעלי החיים תפתור את העדר ההתייחסות לרווחתם ותביא לתוצאה האופטימלית. המצדדים בגישה זו נשענים על המודל המפורסם ביותר בתחום זה אך השנוי במחלוקת, ״הטרגדיה של נחלת הכלל״ מאת גארט הארדין4. מודל זה עוסק בקונפליקט הנוצר בין הפרטים לטובת הכלל בעת ניצול משאבים על ידי אותם פרטים, וטוען כי גישה חופשית וביקוש בלתי מוגבל למשאב יביאו בהכרח לכיליונו של המשאב בשל ניצול יתר.

מסקנה אפשרית מתיאוריה זו היא שההגדרה של בעלי חיים כרכוש פרטי של אדם עשויה לייצר תמריץ עבורם לדאוג לרווחת בעלי החיים. לראייה, הכלכלן סטיבן מקמולן מציין את התפקיד שהיה להגדרת זכויות קניין בעצירת הכחדת הביזון האמריקאי ובמזעור דייג יתר. מנגד, הגדרת בעלי חיים כרכוש פרטי עשויה לייצר תמריץ להגדלת יעילות הייצור, מה שיביא דווקא לירידה ברווחתם. דוגמה בולטת לכך היא תעשיית המזון מן החי.

ניסיון 3: "ביולוגיית רווחה": אסטרטגיות התערבות בטבע

גישה זו שואפת להבין ולשפר את רווחת בעלי החיים בדגש על חיות בר תוך התחשבות הן בערכם המהותי והעצמאי של בעלי חיים בודדים והן בהקשר האקולוגי הרחב יותר. ביולוגיית רווחה שואפת לפתח אסטרטגיות אתיות ומדעיות לקידום רווחתן של חיות בר תוך כיבוד התנהגויותיהן הטבעיות ותפקידיהן האקולוגיים. מסקנה אפשרית של הגישה היא שלגיטימי ואף מתבקש שהאדם יתערב בטבע לטובת רווחת בעלי החיים בשלל דרכים. לדוגמה הוא יכול לנקוט באופן יזום פעולות לצמצום קצב ההתרבות של מינים מסוימים.

ראוי לציין שכבר היום בני האדם "מתערבים" בטבע בצורות שונות, בין השאר בתהליכי אורבניזציה ותיעוש אשר מצמצמים משמעותית את שטחי המחיה של חיות בר, ודרך ההשפעה של צמצומים אלה על ההרכב האטמוספרי ועל האקלים שבתורם משפיעים גם על המגוון הביולוגי. הפעם, גורסים תומכי ביולוגיית רווחה, התערבות תתחשב מראש על רווחת בעלי החיים ולא רק על האדם.

גישה התערבותית ישירה כזו שנויה במחלוקת ומעלה שאלות וחששות רבים. חשש אחד נוגע ליכולת האנושית ולמשאבים הדרושים לייצר רגולציה על "ממלכת החיות" בשעה שכיום ממשלות לא מצליחות לעשות זאת אפילו בהקשרים של רווחה אנושית. חשש שני הוא שהתערבות כזו צפויה בסבירות גבוהה לכלול טעויות אנוש בשל היעדר ידע ותכנון לקוי. ישנן אינספור דוגמאות להתערבות אנושית בטבע אשר הובילה לאסון אקולוגי שהמוכרת בהן בהקשר הישראלי הייתה ייבוש החולה.

סיכום

המחקר הכלכלי כיום הוא סוגני מכיוון שהוא מתרכז ברווחת בני האדם בלבד. מחקרים על השלכות הסוגנות על הכלכלה עשוי להוליד מודלים וכלים מתודולוגיים חדשים אשר יקחו בחשבון את בעלי החיים לא רק כמשאב, מרכיב במגוון הביולוגי, גורם ייצור או מוצר אלא כיישויות שיש להתחשב בהן וברווחתן. למחקרים כאלו יש פוטנציאל לערער את אבני היסוד עליהן עומדות הכלכלה והחברה כולה. כפי שבעבר היו אוכלוסיות אשר נחשבו כנחותות מאחרות אך עם השנים הפכו לשוות, כך גם התפיסה שלנו את בעלי החיים יכולה להשתנות ואיתה תשתנה המערכת הכלכלית.

תנועה בכיוון זה רצופה אתגרים רבים החל מתודולוגיים, דרך מדעיים כמו אפיון התחושתיות, ואתיים-פוליטיים. אולם גם בהנחה שנצליח להגדיר ולהבין באיזה אופן באות לביטוי העדפות בעלי החיים, יוותר השאלה היא כיצד מקדמים שיקולים אלה בדעת הקהל כך שהם ייחשבו למטרה חברתית מקובלת.