מי האחראיים לגידול בפליטות הפחמן בעשורים האחרונים? ניתוח של דו"ח חלוקת העוגה הפחמנית בשנים 2019-1990 עם נתונים חדשים על חלוקת העושר וההכנסה שמבחין בין פליטות שמקורן בצריכה לפליטות שמקורן בהשקעות יכול לספק תשובה לשאלה זו.

רבים נוהגים לתאר את ההתמודדות עם משבר האקלים באמצעות האימרה "כולנו באותה סירה" כדי להדגיש את אופיו האוניברסלי של המשבר ואת הצורך בהתגייסות עולמית כוללת. יחד עם זאת, בעקבות שורה של מחקרים בדיסציפלינות שונות והתגבשותם של מושגים ומסגרות חשיבה חדשים על צדק אקלימי, האימרה המדויקת יותר היא כולנו באותה סערה, אבל לא באותה סירה.

הכלכלה הגלובלית מאופיינת בהתפתחות מואצת ובאי-שוויון גובר. אמנם משבר האקלים הוא משבר גלובלי הפוגע בכולנו אך האחריות המרכזית לפליטות ולהרס האקולוגי היא בסגנון החיים מבוסס הצריכה של אזרחי המדינות העשירות, בעיקר בצפון כדור הארץ. מנגד, מי שתרמו ותורמים הכי פחות למשבר הם גם מי שנפגעים ממנו בדרך החמורה ביותר. הפגיעה ניכרת כבר היום וצפויה להיות משמעותית עוד יותר בעתיד.

אי-שוויון ומשבר האקלים הן סוגיות השזורות זו בזו. כדי לעצב מדיניות שתפעל להפחתת פליטות ממוקדת ויעילה יש לענות באופן מדויק ככל הניתן על שאלת האחריות להן והקשר בין אי-שוויון כלכלי ומעמד חברתי (class) למשבר האקלים 1. באיזה אופן מתחלקת עוגת הפחמן הגלובלית? ננסה לענות על שאלה זו ולהפיק מידע אמין ועדכני לגבי יחידים וקבוצות אוכלוסייה ברחבי העולם.

בין יציאת דו"ח ה-IPCC הראשון בשנת 1990 ופרוץ מגפת הקורונה ב-2019 חלו שינויים דרמטיים בחלוקה הגיאוגרפית של צמיחה כלכלית. מסדי נתונים חדשים על אי-שוויון בהכנסה ועושר 2 ועל הקשר בין פליטות לנפש, צריכה והכנסה בלמעלה מ-100 מדינות מאפשרים לעקוב באופן מדויק יותר מבעבר אחר המקור לפליטות גזי חממה בחלוקה לפי עשירונים. פרטים ומשקי בית בעלי ממוצע הפליטות הגבוה ביותר נמצאים בעשירון העליון והנמוך ביותר בעשירון התחתון. אף שקיימים גורמים נוספים מלבד הכנסה שעשויים לשחק תפקיד בקביעת סך הפליטות הכנסה נותרה הגורם המרכזי המסביר את שונות הפליטות בין משקי בית.

אחד משינוי המגמות המרכזיים הוא הפיכת המרכיב הגלובלי לדומיננטי באי-השוויון בפליטות. ב-1990, אזרח במדינה עשירה היה פולט בממוצע הרבה יותר מיתר העולם. הגם שבממוצע נתון זה נכון גם היום כעת התווספו לפער גם פערים דרמטיים בין העשירונים השונים באותו אזור. למעשה, בעוד שב-1990 כ-62% מאי-השוויון העולמי בפליטות הוסבר על ידי אי-השוויון בפליטות בין מדינות שונות, כיום דווקא אי-השוויון בין עשירים ועניים בתוך כל מדינה מסביר כשני שליש (63%) מאי-השוויון העולמי בפליטות. במילים אחרות, הפולטים הגדולים ביותר הם העשירים בכל חלקי העולם.

כמה גדולים הפערים היום? בשנת 2019 העשירון העליון העולמי פלט כמעט מחצית מסך הפליטות (48%). לעומתו, החציון התחתון של העולם פלט רק 12%. אולם המאיון העליון לבדו - רק 1% מאוכלוסיית העולם שכולל כ-77 מיליון איש בסה"כ - אחראי לכמעט 17% מהפליטות העולמיות. הכמות הזו גדולה ב-50% מזו של החציון התחתון הגלובלי, כלומר מחצית מאוכלוסיית העולם שכוללת כ-3.8 מיליארד איש - שאחראי על פחות מ-12% מהפליטות העולמיות.

כמות פליטות הפחמן השנתית שהאנושות משחררת לאטמוספרה גדלה ב-50% בין 1990 ל-2019 23% מהגידול הזה התקבל מהמאיון העליון לבדו למרות תהליכי הפיתוח המואצים שהביאו לצמיחה מהירה בפליטות לנפש גם של החציון התחתון העולמי שאחראי ל-16% בלבד מהגידול.

מה מסביר את הפערים הללו? כדי לענות על השאלה הזו עלינו להבחין בין מקורות הפליטה: האם מדובר בפליטות צריכה או בפליטות השקעות. פליטות שמקורן בצריכה מתקבלות משימוש ישיר באנרגיה (דלק במכונית וצריכת חשמל) או פליטות הגלומות במוצרים ובשירותים שאנחנו צורכים. פליטות שמקורן בהשקעות קשורות בהחלטות בעלי הון בשלבים שונים של תהליך הייצור (בניית בתים ומפעלים, מכונות ועוד).

מאז 1990, משקל ההשקעות בפליטות לנפש של העשירון והמאיון העליון עולה בהדרגה. נכון ל-2019 מרבית הפליטות המשויכות למאיון העליון מקורן בהשקעות (מעל 70%), בעיקר כי התהליכים המואצים של גלובליזציה הביאו לריכוז הון בידיים מעטות יותר.

מנגד, המגמה הזו גרמה לירידה בפליטות הממוצעות של מעמד הביניים והעניים במדינות העשירות. למשל, הפליטות לנפש של החציון התחתון באירופה ובארה"ב פחתו ב-25%-30% מאז 1990 כתוצאה מהתכווצות השכר והצריכה הפרטית וירידה בטביעת הרגל הפחמנית הממוצעת לנפש במדינות העשירות בעקבות מדיניות האקלים והאנרגיה בהן והתייעלות תהליכי ייצור.

חשוב לציין שלמרות הפחתה בפליטות אנו עדיין רחוקים מאוד מעמידה ביעדי הסכם פריז ומחלוקה הוגנת של העוגה הפחמנית. יתרה מכך, הפערים בין הצפון והדרום הגלובליים נותרו גדולים. דוגמה פשוטה יכולה להמחיש את הדרך הארוכה שעוד נותרה לעמידה ביעדים. ב-2019 הממוצע העולמי לפליטות לנפש עמד על שש טונות שוות ערך פחמן דו-חמצני (tCO2e), אולם כדי להישאר מתחת להתחממות של 1.5 מעלות (יעד הסכם פריז) עליו לרדת ל-1.9 טונות פחמן מהיום עד 2050. להבין את גודל השינוי הנדרש מספיק לדעת ש-1.9 טונות שוות ערך פחמן לנפש הן בערך כמות הפחמן הנפלטת לנוסע במחלקת תיירים בטיסה הלוך-חזור אחת בין לונדון לניו‑יורק.

להבנה כיצד הפער מתבטא באופן גלובלי, חושב שתושב בחציון התחתון באמריקה הצפונית - שיאנית הפליטות - פולט בממוצע 38% יותר מאשר אזרח העשירון העליון באפריקה מדרום לסהרה (10.4 לעומת 7.5 טון שווה ערך פחמן לנפש בשנה). גם הפליטות הממוצעות בדרום ובדרום-מזרח אסיה נמוכות משמעותית בהשוואה לאזורים אחרים.

אמריקה הצפונית פולטת הרבה גם ביחס למקבילותיה בצפון הגלובלי. באופן אולי מפתיע, עשירונים 9-6 והחציון התחתון באמריקה הצפונית פולטים כפול בהשוואה למקביליהם באירופה (21.8 לעומת 10.7, ו-10.4 לעומת 5.1 בהתאמה). יתרה על כך, משקי בית בחציון התחתון האמריקאי פולטים בממוצע כמו משקי בית בעשירונים 9-6 באירופה למרות היותם עניים כמעט פי שניים במונחי כוח קנייה יחסי. סיבה אפשרית לפערים האלה עשויה להיות ההסתמכות הכבדה של משקי בית אמריקאים על רכב פרטי בהיעדרה של תחבורה ציבורית.

הנתח היחסי של פליטות לפי קבוצות (בחלוקה לעשירון עליון, עשירונים 9-6 וחציון תחתון) דומה באזורים שונים בעולם. יחד עם זאת, במקומות בהם אי-השוויון בהכנסה ובעושר קיצוני יותר מתרחב הפער בין כמות הפליטות המשויכת לעשירון העליון לזו של החציון התחתון כפי שניתן לראות בהשוואה בין אירופה למזרח אסיה (סין, יפן, צפון קוריאה ומדינות נוספות) לרוסיה ומרכז אסיה.

אי-השוויון העמוק בנתוני הפליטות לנפש והפער ביניהם ליעדים הלאומיים להפחתת פליטות גזי חממה (nationally determined contributions - NDCs) ל-2030 לפי הסכמי פריז מעלים שאלות בדבר מדיניות אפקטיבית להתמודדות עם משבר האקלים. בפרט נשאל כיצד המדיניות הזו מתייחסת לפערי הפליטות בין מעמדות שונים ומעמיסה את נטל צמצום הפליטות על האחראים להן. לדוגמה, על פי היעדים הלאומיים שנקבעו ארה"ב אמורה להצטמצם לממוצע של 10 טון שווה ערך פחמן לנפש ואירופה ל-5 טון. החציון התחתון בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה קרוב או עומד ביעד זה אך לא כך עשירונים 10-6. כדי לעמוד ביעד על העשירון העליון בארה"ב להפחית את הפליטות ב-86% ובצרפת ב‑81%.

בצד השני של העולם, בסין והודו, 90% מהאוכלוסייה נמצאים כבר היום מתחת ליעדי הסכם פריז. לעומתם, העשירונים העליונים במדינות האלה צריכים להפחית את כמות הפליטות שלהם ב-74% וב-50% בהתאמה. כל זאת כאשר לוקחים בחשבון שיעדי 2030 צפויים להביא לגידול בממוצע הפליטות לנפש במדינות הדרום הגלובלי, ושההפחתות הנדרשות בפליטות לנפש ברמה הגלובלית כדי לעמוד ביעד התחממות של 1.5 מעלות גבוהות בהרבה מאלו שהתחייבו אליהן המדינות בהסכם פריז.

מדיניות האקלים עד כה הטילה את מרבית נטל הפחתת הפליטות על העשירונים הנמוכים ומעמד הביניים אך עשתה מעט מאוד להשפיע על הפולטים המשמעותיים. זאת למשל ההשפעה של המיסוי על זיהום או פליטות שהוטל על חברות הייצור שהופך לרגרסיבי כאשר הוא מגולגל לעליית מחירי המוצרים הנרכשים על-ידי משקי הבית.

לאור המתאם החזק בין הכנסה לפליטות פחמן ראוי לבחון רגולציה לצמצום אי-השוויון והגדלת השירותים האזרחיים בשילוב מדיניות מיסוי פחמן פרוגרסיבית הכוללת מיסוי על עושר, השקעות ומוצרי יוקרה, והשקעות בתשתיות למשק דל פחמן ופיצוים לנפגעים ממעבר למשק כזה.