שימור מחובר: מפת דרכים להצלת המגוון הביולוגי בכלכלה גלובלית

אנחנו חיים בעידן בו האיומים המרכזיים על המגוון הביולוגי ברחבי העולם קשורים לתופעות גלובליות כמו צבירת הון, תרבות הצריכה והתרכזות בערים1. אולם תנועת השימור המערבית עדיין מתרכזת בהגנה ובשיקום סביבתי בעיקר ברמה המקומית. המודל הזה מתמקד באתר שנפגע או נמצא בסכנת פגיעה, וכולל בדרך כלל התערבויות מקומיות, לעתים בשילוב פעולות להפחתת העוני של האוכלוסייה המקומית דרך פתרונות מבוססי שוק שממשיכים לקדם תהליך בעייתי של מיסחור המערכת הטבעית.

הכישלון לטפל בגורמים הגלובליים לירידת המגוון הביולוגי יוצר שתי בעיות. מצד אחד הוא מתעלם מהתרומה המרכזית של תהליכי צבירת ההון הפיננסי להדרדרות המערכות האקולוגיות, גם כשהן מרוחקות מאד מהמוקדי התהליכים האלה. מצד שני הוא מוותר על ההזדמנות לשתף פעולה, לקדם וללמוד משומרי טבע מקומיים (biodiversity stewards)2.

כדי לגשר על הפער בין הזרמים והתנועות הגלובליות לפתרונות מקומיים נדרשת מחשבה מחודשת על שימור הסביבה. התמודדות עם אובדן המגוון הביולוגי בעולם מחייבת פיתוח מודל שימור מתוקן המבוסס על מודעות רבה יותר לקשרים בין גורמים מקומיים ובין דיסציפלינות שונות. זו מטרת מודל השימור המחובר.

מודל השימור המחובר (Connected Conservation) פועל דרך שני צירים (איור 1). הציר הראשון הוא בחינה מחודשת של תפיסות על עושר ורווחה ושינוי המודלים הכלכליים, החברתיים והפיננסיים העולמיים שמעמידים את התפיסות האלה במרכז. הציר השני הוא חיזוק המקום והתרומה של הידע והערכים של קהילות ילידיות ומקומיות על שימור ועל הטבע, לא רק בניהול הסביבה הקרובה אלא גם בהגדרה מחדש של חזון משותף על שגשוג.

פעולות השימור המחובר מופעלות באמצעות ארבעה מנופים:

ממשל ואחריותיות - שקיפות, אפקטיביות, הוגנות ונגישות במערכות הממשל, דוגמת חוקים סביבתיים, השתתפות מקומית משמעותית בקבלת החלטות, שקיפות בשרשראות ערך וזרמי סחר ושילוב רווחה רב-ממדית במדדים לאומיים לפיתוח.

כלכלה ופיננסים - מדיניות מס, סחר ותמריצים כלכליים שתומכים בשימור דוגמת הפסקה הדרגתית של סובסידיות מעוותות או תמחור אמיתי של נכסים.

פעולה אישית וקולקטיבית - הגברת מודעות, חינוך, מחאה ונורמות חברתיות חדשות דוגמת העלאת מודעות חברתית להשפעת עושר קונבנציונלי, תנועות חברתיות למחאה ולגיוס לשינוי מדיניות, והכרה ומתן לגיטימציה לחלופות.

מדע וטכנולוגיה – מחקר ליידוע פעולות מבוססות ראיות, ניטור והערכת השפעות.

התפיסה המקובלת להתמודדות עם אובדן המגוון הביולוגי מתמקדת בעיקר בעוני ובהעדר משאבים מקומי. לעתים קרובות פרוייקטים לשימור מטילים את האחריות לשינוי על קהילות מקומיות מוחלשות חברתית וכלכלית. אולם בפועל הון מרוחק ולא עוני מקומי הוא הגורם הדומיננטי העומד מאחורי שלושת האיומים המרכזיים על המגוון הביולוגי.

האיום הראשון הוא סחר גלובלי, שכולל שינוע נרחב של משאבים וסחורות בין צפון ודרום כדור הארץ שממומן לעיתים קרובות על ידי מדינות היעד ומוביל לנזקים באזורים שעשירים במשאבי טבע אך בעלי הכנסה נמוכה. פעולות כמו הרחבת תעשיות חקלאיות, כריתת יערות, דיג יתר וסחר בלתי חוקי בחיות בר מובילים להכחדת מינים, בין אם ישירות (למשל מיני ציפורים נכחדים ) או בעקיפין (למשל פגיעה במינים נוספים בגלל שימוש בציוד דיג לא חוקי). ולנזקים סביבתיים ותרבותיים אחרים.

האיום השני הוא שינוי אקלים. אירועי אקלים קיצוניים כמו שיטפונות, בצורות, גלי חום ושריפות מאיימים על המגוון הביולוגי בכל מקום. ההקצנה בארועים האלה נובעת מההתחממות הגלובלית בשל גזי חממה שיוצרו היסטורית בעיקר במרכזי ההון, כלומר במדינות הצפון הגלובלי.

האיום השלישי הוא מודל הפיתוח הנפוץ כיום. כמעט כל המדינות מגדירות קידמה והתפתחות כתלויות בצמיחה כלכלית בלתי מוגבלת במסגרת כלכלות קפיטליסטיות. המודל הזה העומד בבסיס הסחר העולמי והשפעות שינויי האקלים, ומהווה גורם משמעותי ביותר בהדרדרות העולמית במגוון הביולוגי והתרבותי, למרות שהוא עושה זאת לא בצורה ישירה אלא בעקיפין.  הוא מקדם נורמות חברתיות ותרבותיות שמגנות על האינטרסים של בעלי ההון, ומגדיר שפע רק דרך שגשוג חומרי וצמיחה אנרגטית שמוביל למיסחור הכל ולאינדיבידואליזם. התוצאה היא כלכלה שמקדמת ניצול יתר של משאבי כדור הארץ ומחזקת את התחרותיות במקום לעודד שיתופי פעולה.

מודל הפיתוח שכיח גם בקרב המוסדות הגלובליים שמכתיבים מדיניות וכללים בינלאומיים, מה שמוביל ישירות לדלדול מערכות אקולוגיות, הומוגניות של הגיוון התרבותי ולשינויי אקלים. צבירת הון פיננסי יוצרת גם ניכור ואי שוויון אשר מקשים עוד יותר על שימור.

הפחתה של שלושת האיומים האלה דורשת פעולות משולבות בכל המישורים שהוזכרו. אחת הדרכים המרכזיות היא צמצום הצריכה העודפת במוקדי ההון. צמצום כזה יצריך שינוי עמוק באידיאולוגיות ובתפיסות המקובלות של הצלחה ושגשוג ומעבר מהתמקדות בצמיחה להתמקדות בשביעות רצון ואיכות חיים3. לפעולה קולקטיבית ואישית יש תפקיד חשוב ביצירת לחץ ציבורי, מלמטה למעלה, לשינוי מערכתי.

מוסדות הסחר הקיימים והמדיניות שלהם נבנו כדי להגן על מוקדי ההון הפיננסי והשפעתם ולא כדי לאתגר אותם. באופן זה מרכזי ההון נהנים מהשפעה משמעותית בעוד שאזורים מוחלשים יותר, כלכלית ופוליטית, אינם נהנים מאותה ההגנה. במוסדות המסחר העולמי דרושה מדיניות שנועדה להתגבר על הנטייה להחלטות שממוקדות בצמיחה במגזרים מבודדים ובטווח הקצר בלבד. בין השאר יש להפחית את השפעת התאגידים הגדולים והלובי שלהם, למשל על-ידי הערכה רחבה יותר של השפעות אפשריות של מיזוגיהם שתכלול גם את השינויים הצפויים מהמהלכים האלה על מבנה השוק, המחירים, הרווחה אנושית וההסביבה.

הפיכת הסחר העולמי לאחראי ומפוקח דורשת להפנים את ההשפעות החיצוניות הנובעות מהסחר הזה, למשל באמצעות קביעת מחירי סחורות המשקפים את עלויותן האמיתיות, הידוק רגולציות ונקיטה באמצעי אכיפה שימנעו העברת עלויות סביבתיות למקומות מרוחקים. לשם כך נדרשת הבטחת שקיפות ואחריות לכל אורך שרשרת הייצור והאספקה כך שיהיה ניתן להבין את כל הפעולות והגורמים המעורבים בה במקביל. השקיפות נחוצה גם להסכמי סחר, רישיונות דיג ורכישת קרקע גדולה.

במרבית המקרים דפוסי השימור המקובלים מתעלמים מהקהילות המקומיות הילידיות והמסורתיות באיזור כמוקד חי של פתרונות למשבר המגוון הביולוגי, ומנסים לפתור את העוני המקומי במקום להבין מה יכול לשפר את רווחת הקהילה ולסייע להגן על המערכות האקולוגיות בה. הכנסת תגמולים, תשלומים ותמריצים כלכליים עלולה לדחוק נורמות הקשורות לשמירה על הטבע והסביבה, ולדחוף שחקנים מקומיים לשרשראות האספקה ​​העולמיות שמניעות את התהליכים ההרסניים של כריתת יערות, שינוי שימושי קרקע ואובדן המגוון הביולוגי.

לעומת זאת, פעולות של חיזוק של שומרי הטבע המקומיים ושימוש בידע ובערכים שלהם עשויות לייצר פתרונות שימור בני-קיימא ולהגדיל את יכולות הקהילות להגן על המגוון הביולוגי שלהן בצורה אפקטיבית, יעילה וצודקת. פעולות כאלה הן חלק מהשימור השיתופי וכוללות תמיכה וחיזוק של מודלים מקומיים של ממשל ביו-תרבותי (biocultural) שמאפשרים לקהילות לשרוד ולשגשג. צורות ממשל אלו קוראות תיגר על הגלובליזציה ומציעות אלטרנטיבה למודל הפיתוח והצמיחה המקובל בכך שהן מבוססות על אידיאולוגיה שמטפחת קשרים קהילתיים, נחלות הכלל, חיבור למקום וטביעת רגל סביבתית קטנה במקום אינדיבידואליזם וצבירת הון פרטית. למרות איומי הגלובליזציה יש עדיין לעמים ילידים וקהילות מקומיות לא מעטות אוטונומיה, והם מקיימים מערכות בעלות וממשל מסורתיות על שטחים משמעותיים המשמשים כיום בסיס רחב למגוון הביולוגי והתרבותי.

ידע אקולוגי מסורתי ומקומי משחקים תפקיד חשוב בקביעת המגוון החקלאי-ביולוגי, שימוש בר-קיימא במשאבים וניהול קרקע שרלוונטיים במיוחד לשימור. מסיבה זו חשוב לתחזק את  הידע הזה. קיים גם קשר חזק בין מגוון תרבותי למגוון ביולוגי. למשל הומוגניזציה של חקלאות שמתבססת על גידולו של זן אחד בלבד על אותה אדמה לאורך שנים (מונוקולטורה) גורמת לאיבוד משאבי טבע ונופים טבעיים ובמקביל גם לאבדן מסורות, ידע ותרבות. 

מסיבות דומות חשוב לשמור גם על קיומם של מגוון של ערכים לגבי הטבע. חברות שונות מחזיקות בערכים שונים לגבי הטבע והשתלבות בו. כך, לדוגמה, בשמירה והגנה על על הטבע למען הדורות הבאים נפוצים יותר בקהילות כפריות וקטנות – הקהילות שבקרבן השימור מתרחש. ערכים אלו מחזקים את החוסן ויכולת ההתמדה של קהילות מקומיות ומאפשרים להן להמשיך להתקיים ולבסס את מחייתן על הטבע, גם במערכת כלכלית חברתית שהמודלים הדומיננטיים בה הם צמיחה ושוק. תפיסות מגוונות יותר של חיים טובים יכולות גם יכולה לסייע לזהות פתרונות חדשים וברי קיימא ומודלים לפיתוח שאינם מתמקדים בשפע ובצבירת הון.

לא קל או פשוט לייצר את ארבעת הגורמים שיעודדו שגשוג של מגוון ביולוגי ותרבותי – התרכזות בשביעות רצון במקום בצמיחה, סחר אחראי, אוטונומיה וזכויות לקהילות מקומיות וילידיות וגיוון בידע ובערכים. קיימים מבני כוח מושרשים היטב שלא מעודדים שינויים מהותיים שיאתגרו את הסטטוס קוו. מגזר השימור והעוסקים בו לא יכולים להשיג את המטרות האלו לבדם, צריך שותפויות חדשות עם מגזרים ודיסציפלינות שונים. אבל ברור גם שכדי לחולל את השינויים המהותיים שדרושים כדי שנוכל לחיות טוב מבלי להרוס את המגוון הביולוגי והתרבותי המגדיר את העולם החי ואת רווחתנו כחלק ממנו, השימור עצמו צריך להשתנות.