בהנחה שהאטה בצמיחה כלכלית היא צעד בלתי נמנע בעולם בעל משאבים מוגבלים נדרשת חשיבה מחדש על תפקיד החוב בכלכלה המודרנית. מחקר היסטורי השוואתי מציג כיוונים אפשריים לקונפליקט בין גביית ריבית לבין היעדר צמיחה.

מבוא - היערכות לתרחישי אי-צמיחה

התמודדות עם המשבר האקולוגי דורשת ארגון מחדש של הכלכלה באופן שיצמצם את השימוש באנרגיה ובמשאבים. גישה אחת לארגון כזה היא גישת אי-הצמיחה שקוראת לזניחת הצמיחה הכלכלית כיעד מדיניות, לצמצום הייצור והצריכה (בעיקר של תעשיות מזיקות) ולהתמקדות בסיפוק צרכים אנושיים וחברתיים. כך, טוענים תומכי הגישה, נוכל להימנע מפריצת הגבולות הפלנטריים ולדאוג לחיים טובים בשלומות לנו ולדורות הבאים.

ארגון מחדש שכזה יביא, סביר להניח, להאטה בצמיחה עד כדי צמיחה שלילית. בכלכלות מודרניות קוראים לתרחיש הזה מיתון, והוא מלווה בפגיעה קשה ברווחת התושבים. אך אם פנינו לעבר צמצום מכוון של הפעילות הכלכלית, עלינו להקטין את התלות של כלכלות בצמיחה כלכלית וכך למנוע פגיעה ברווחה בדרך לעידן פוסט-צמיחה. חוב הוא מרכיב בולט בתלותן של כלכלות מודרניות בצמיחה כלכלית. מודלים כלכליים מראים כי כאשר הלוואות בריבית נצברות, הדבר מוביל לחובות הגדלים אקספוננציאלית שאינם ניתנים לפירעון בהיעדרה של צמיחה.

לנוכח הירידה בקצב הצמיחה בכלכלות המתועשות, וככל שהאנושות תבחר לאמץ מדיניות של אי-צמיחה בעתיד, הקונפליקט בין הלוואות בריבית להאטה עד כדי הפסקה בצמיחה הכלכלית צפוי להפוך לאתגר ממשי. ככל שפנינו לעולם בו הצמיחה הכלכלית עשויה להיות נמוכה או אפסית עולה השאלה האם וכיצד הלוואות בריבית יכולות להתקיים?

מדוע הלוואות בריבית מצטברת "מתנגשות" עם עולם ללא צמיחה

הלוואות בריבית מובילות להצטברות חובות. בכלכלה צומחת התוספת לתוצר יכולה לסייע במימון החובות אך בכלכלה בצמיחה אפסית החזרת חובות שמקורם בהלוואות בריבית היא לכאורה מורכבת יותר. המחקר הכלכלי מלמד שלמרות מורכבות זו הלוואות בריבית פשוטה, בהן הריבית מחושבת על סכום ההלוואה המקורי (הקרן) בלבד, עדיין יכולות להיות בהלימה עם עולם ללא צמיחה.

לעומת זאת, הלוואות בריבית מצטברת (ריבית דריבית), בהן הריבית מחושבת הן על סכום ההלוואה המקורי והן על הריבית שהצטברה בתקופה הקודמת, אינן יכולות להתקיים בעולם מסוג זה כי הן מובילות לגידול אקספוננציאלי בחוב ומגדילות את הסיכוי לחדלות פירעון. מודלים כלכליים קובעים שהתנאי הבסיסי להמשך קיומן של הלוואות בריבית בעולם ללא צמיחה הוא אפס חיסכון נטו כי במונחים כלכליים החסכון הזה משמעו חסימת האפשרות להלוואות בריבית מצטברת. 1. נוכח הירידה בקצב הצמיחה בכלכלות המתועשות, וככל שהאנושות תבחר לאמץ מדיניות של אי-צמיחה בעתיד, הקונפליקט בין הלוואות בריבית מצטברת להאטה עד כדי הפסקת הצמיחה הכלכלית צפוי להפוך לאתגר ממשי.

מה עשוי ללמד אותנו העבר?

המודלים של אי-צמיחה תיאורטיים. אין עדיין ראיות אמפיריות לכלכלות בהן הוגבלה לחלוטין צבירה של הון, ואין ראיות לכלכלות מודרניות בהן נרשמה תקופה ממושכת של צמיחה אפסית או איטית מאוד.

ריבית הייתה קיימת משחר ההיסטוריה והרבה לפני הולדת הקפיטליזם, אולם עד למהפכה התעשייתית אף כלכלה לא צמחה בקצב הגבוה מ-0.3% בשנה. מסיבה זו מחקר היסטורי השוואתי של עשרה מקרים שקדמו למהפכה התעשייתית מאפשר לבחון באיזו מידה קיומה של ריבית בעולם ללא צמיחה כלכלית היוותה סכנה לחדלות פירעון ובאלו אסטרטגיות השתמשו כדי להקטין את הסיכון הזה. מקרי הבוחן הם ממגוון איזורים גיאוגרפיים ומתקופות שונות, החל מעידן הברונזה והמילניום השלישי לפנה״ס ועד למאה ה-19 לספירה.

בביצוע ההשוואה אין כדי להניח שאין הבדלים בין התרבויות או לנסות להעתיק מתרבות אחת לאחרת. אך אם נמצא שתיאוריה שפותחה עבור כלכלות מודרניות תקפה גם לכלכלות היסטוריות, ולהיפך, הדבר יתמוך בביסוסה. המקרים שנבחנו כוללו את מסופוטמיה העתיקה, העברים (בני ישראל), יוון העתיקה, רומא העתיקה, הודו, סין העתיקה, איסלאם, נצרות, האצטקים במקסיקו (שבט הנאהוה) ושבט הטולאי בפפואה גינאה החדשה.

ככלל, הלוואה בריבית הייתה נהוגה בכל התרבויות הללו אף שלא נרשמה באף אחת מהן צמיחה כלכלית ברמה הדומה לזו בימינו. השילוב בין ריבית לצמיחה כלכלית נמוכה הוביל להצטברות חובות ללא יכולת פירעון וכתוצאה מכך להפקעת רכוש, אי-שוויון וחוסר יציבות חברתית ופוליטית. את האמצעים שננקטו כדי להתמודד או להקל על חדלות פירעון ניתן לחלק לארבעה קטגוריות:

1. שמיטת חובות

מחיקת חובות התבטאה ברמה הפרטנית והרוחבית. פרטנית, נושים (המלווים) אולצו לוותר ללווים על חובותיהם אם באמצעות מנגנונים לא פורמליים כמו לחץ חברתי או פשיטת רגל. מבחינה רוחבית נקבעו מועדים בהם הוחלט על מחיקת חובות למספר רב של אנשים.

במסופוטמיה העתיקה במאה ה-24 לפנה״ס נרשמה מחיקת חובות של לפחות 39 לווים על-ידי שליטים שונים, ויש עדויות לכך שהפרקטיקה הזו נמשכה עד המאה ה-15 לפנה״ס. בחוק העברי מופיעים אזכורים למחיקת חובות, במיוחד בין יהודים. גם במסופוטמיה וגם בקרב העברים הונהגו מועדים חגיגיים למחיקת חובות. במגארה, עיר המדינה היוונית, אימצו דרישה למחיקת חובות בעקבות התקוממות בעלי חוב שלא יכלו להחזיר את חובם.

כאשר יוליוס קיסר עלה לשלטון בשנת 49 לפנה״ס הוא סירב למחוק חובות אך ייסד מנגנון פשיטת רגל שאיפשר לבעלי חוב לוותר על רכושם ולקזז את הריבית ששולמה מהחוב עצמו. אמצעים אלו הפחיתו את החובות שלא שולמו לרבע. לעומת זאת האסלאם מתייחס לגביית ריבית כהחלטה מוסרית אישית אך מקדם נדיבות ומתן הקלות ללווים המצויים בקשיים. גם בקרב שבט הטולאי נושים היו נתונים תחת לחץ חברתי למחוק חובות בשל קרבתם ויחסי הידידות בינם ללווים.

יצוין כי במקרים של יוון ורומא העתיקות ההתפשטות הטריטוריאלית סייעה להקל על מתחים חברתיים שנוצרו בעקבות משבר חוב בכך שהיא סיפקה שפע של משאבים חדשים ומקומות חדשים אליו יכלו לווים לברוח מנושיהם. במספר מקרים נושים אולצו לוותר על החוב.

2. איסור על גביית ריבית

באתונה העתיקה אפלטון לא רק גינה גביית ריבית אלא הציע איסור מוחלט עליה בטענה שהיא יוצרת קבוצה של בעלי חוב מדוכאים ועל כן מחלישה את המדינה. על-פי ההיסטוריה הנוצרית, כינס הקיסר הרומי קונסטנטין בשנת 325 לספירה פגישה של בישופים במטרה להסכים על הדוקטרינה והחוקים הנוצריים. בין החוקים בדוקטרינה חל איסור על גביית ריבית על-ידי אנשי הכמורה. בשנת 345 לספירה האיסור הורחב גם לאנשים שאינם ממעמד הכמורה.

גם באסלאם אסורה גביית ריבה (Riba), אך עוד מימיו המוקדמים מתנהל דיון לגבי משמעות המילה. בקוראן ריבה מתוארת כהכפלה מכופלת ומחייבת מוסלמים הגובים ריבה להכות על חטא ולגבות רק את סכום ההלוואה הראשוני. עם זאת, העמדה המקובלת, אף שהיא אינה בהכרח נאכפת בפועל, היא שגביית ריבית מכל סוג אסורה. יש לציין, אולם, שהאסלאם מתייחס לגביית ריבית כהחלטה מוסרית אישית בניגוד לניסיונות הכנסיה הקתולית למשטר אותה ולהטיל עונשים על העוברים את תכתיביה.

3. שינוי הרכב הריבית ואיסור על נושים להלוות כספים מהכנסות מריבית

איסור זה מנע את האפשרות לצבור ריבית דריבית כי הוא לא מאפשר לנושים להלוות את הכנסותיהם מריבית ללווים נוספים ולכן החובות אינם גדלים באופן אקספוננציאלי. כתוצאה מהשינוי פוטנציאל הנטל של ההלוואה על הלווים פוחת, וקל יותר להימנע מחדלות פירעון. דרך זו יושמה בסין העתיקה.

היו תקופות בהן הממשלה הלוותה כספים דרך מלווים, וההכנסות מריבית שימשו למטרות מוגדרות מראש כמו מלגות לבתי-ספר ציבוריים, מזון לנזקקים או סיוע לבתי יתומים. אולם במאה הראשונה והשנייה לספירה נוצר פילוג בחברה הסינית בעקבות צבירת אדמות שהתאפשרה, בין היתר, בעקבות לווים שנאלצו לוותר על אדמותיהם בשל חובות. במהלך המאה הראשונה והשנייה לספירה נוצר פילוג בחברה הסינית בעקבות צבירת אדמות שהתאפשרה, בין היתר, בעקבות לווים שנאלצו לוותר על אדמותיהם בשל חובות.

4. מגבלות כמו מכסה על גובה הריבית, על גודל ההלוואה או משך הזמן להחזרת החוב

עם היווסדות הרפובליקה הרומית, שמתוארכת לרוב לשנת 509 לפנה״ס, החלו דיווחים על מתחים בעקבות חובות נושאי ריבית. עד שנת 494 לפנה״ס פשט גל של שנאה בקרב המשועבדים לחובם שהופנה כלפי אזרחים אחרים, ובשנת 405 נקבעו רפורמות שהושפעו מחוקים יוונים מוקדמים שהגבילו את הרף המקסימלי לריבית ל-10% שמאוחר יותר אף הורד ל‑5%.

גם כתבים הודים עתיקים המתוארכים בין המאה השלישית למאה הראשונה לפנה״ס מסדירים את הריבית בחוק. במקרים מסוימים היא הוגבלה לשנה ובמקרים אחרים היא לא יכלה לעבור את סכום ההלוואה המקורי. גם כתבים מאוחרים יותר הגבילו את גובה הריבית.

בסין, בתקופת שושלת ההאן במאה הראשונה והשנייה לפנה״ס, גביית ריבית הייתה מוגבלת לרף מסוים, ואצילים שגבו ריבית גבוהה יותר איבדו את התואר שלהם. בשנת 511 לספירה שושלת וויי אסרה על צבירת ריבית מעל סכום ההלוואה המקורי. גם שושלת טאנג דגלה בעקרון זה והוסיפה איסור על הלוואות בריבית מצטברת - נוהג שנמשך תחת השושלת משך 1294 השנים הבאות.

באיזו מידה גביית ריבית הייתה בעייתית בציוויליזציות ללא צמיחה כלכלית?

בשבעה מעשרת המקרים שנבחנו גביית ריבית בהיעדר צמיחה כלכלית לוותה באחוזים גבוהים של חדלות פירעון. כמו כן, בשבעה מקרים קיימות עדויות לכך שחדלות פירעון הובילה לנישול, לשעבוד של רכוש ולמתחים חברתיים והתקוממיות. מצד שני, במקרים בהם הלוואות ניתנו בהיקף מצומצם הן לא הפכו לבעיה רוחבית. לדוגמה, בשבט הנאהוה נרשמו מקרים של אנשים שלא יכלו לפרוע את חובם אך אין עדות למשבר חוב כללי.

בחלק מהמקרים, למשל במסופוטמיה העתיקה ובקרב העברים, הונהגה הפרדה בין הלוואות מסחריות למטרות רווח להלוואות פרטיות שנועדו לאפשר צריכה בסיסית. כמו כן, התאפשרה מחיקת חובות לכל מי שאינו סוחר. בקרב העברים חל איסור על גביית ריבית מלבד על זרים שפעלו למטרות מסחר. ואכן, סוחרים באתונה, רומא והודו הצליחו לעמוד בתשלומי ריבית יחסית גבוהים.

דיון וסיכום

מאמר זה בחן עשרה מקרי בוחן היסטוריים מתקופות בהן לא חלה צמיחה כלכלית אפסית במטרה להבין מה עשויות להיות ההשלכות של הלוואות בריבית באופן נרחב במציאות כזו וכיצד ציוויליזציות מן העבר התמודדו עם אותן השלכות. מהבחינה עולה כי כאשר הלוואות בריבית הפכו לרווחות הן הובילו לחובות לא משולמים, לשעבוד מלווים, למתחים חברתיים ולמרידות. ההתמודדויות המתועדות עם תופעות אלו בכל מקרי הבוחן כללו פתרונות בארבע קטגוריות: שמיטת חובות, איסור על גביית ריבית, איסור על גביית ריבית דריבית והטלת מגבלות על גובה הריבית, גודל ההלוואה או משך הזמן להחזרת החוב.

חשוב לציין שבאף אחד מהמקרים שנבחנו לא נכפה על האוכלוסייה מצב של אפס חיסכון - התנאי ההכרחי לגביית ריבית במצב של צמיחה אפסית על-פי המודלים החדשים.

היקפן הרחב של הלוואות בריבית וחיוניותן לתפקודה של הכלכלה המודרנית עשוי להפוך את ההתמודדות עם חדלות פירעון לקשה ומורכבת הרבה יותר מאשר במקרי הבוחן שנבחנו, ולדרוש צעדי מדיניות מרחיקי לכת. שמיטת חובות, ככל אמצעי שיפעל לחלוקה מחדש של הכנסות ועוצמה, יתקל בהתנגדות עזה מצד בעלי ההון. מסיבה זו יש המציעים מימון הלוואות בגיבוי המדינה. הפתרונות שיושמו בעבר לא יוכלו בהכרח להיות מיושמים בתרחישים עתידיים של היעדר צמיחה, ויהיה צורך בפתרונות שיתאימו לזמננו.