תומכי גישת אי-צמיחה חותרים תחת ההנחה כי צמיחה כלכלית היא הכרחית ודוגלים בארגון מחדש של המערכת הכלכלית-פוליטית. כיצד התפתחה ומהם העקרונות המנחים של הגישה האלטרנטיבית, שתופסת מקום חשוב בשיח הכלכלי והסביבתי בימינו.
אי-צמיחה (Degrowth) היא גישה נורמטיבית, תנועה חברתית ואסכולה אקדמית הדוגלת בארגון רדיקלי של המערכת הכלכלית-פוליטית מחדש. הגישה שואפת להתנתק מהרעיון לפיו גידול כלכלי אינסופי צריך להיות המניע המרכזי של המערכת הכלכלית הגלובלית. הגישה חוקרת כיצד ניתן לארגן מחדש את החברה כך שכולנו נוכל לחיות בשלומות ובשפע. יישומה, לפי הוגיה, יוביל להפחתה משמעותית בצריכת אנרגיה ומשאבים חומריים. אי-צמיחה היא אסכולה חוקרת-אקטיביסטית בין-תחומית שתרה מעבר לביקורת של המצב הקיים לאיתור התנאים להיווצרותן ולשגשוגן של אלטרנטיבות בנות-קיימא. תומכי הגישה מבקרים את התפישה לפיה צמיחה כלכלית לא רק רצויה אלא הכרחית להבטחת רווחה. הם מנסים לשפוך אור על ההיבטים החומריים והחלוקתיים של צמיחה ועל השפעתה השלילית על החברה ועל המערכת האקולוגית.
בכתיבתם, תומכי אי-צמיחה מדגימים מדוע לא די במעבר לאנרגיות מתחדשות תחת המערכת הכלכלית-פוליטית הקיימת, אלא יש לזנוח את המרדף אחר צמיחה כלכלית כמטרת מדיניות ולפעול באופן פעיל לקידום חברה דמוקרטית, צודקת ושוויונית יותר. ניתן לראות באי-צמיחה גם פרויקט של שחרור הדמיון החברתי והדיון הציבורי מה"כלכלתיות" השלטת בו, המאופיינת בדומיננטיות השימוש במושגים כלכליים המתעדפים צמיחה.
ההיסטוריה של פרדיגמת הצמיחה
במערכת הכלכלית העולמית שולטת פרדיגמת הצמיחה - התפיסה הקוגניטיבית המושרשת לפיה צמיחה כלכלית היא הכרחית, טובה ונחוצה. ההנחה העומדת בבסיס הפרדיגמה היא שהתוצר הגולמי (GDP - תמ"ג) הוא ביטוי לחוסנה של כלכלה לאומית ולרווחת תושביה. צמיחה כלכלית כיום היא מטרה מרכזית במדיניות כמעט כל מדינות העולם בכלכלה הגלובלית. כדי להבין כיצד התקבעה תפיסה זו, יש להבין את הנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות שהביאו לביסוסה. מחקר היסטורי-אנתרופולוגי מראה כי היווצרותה של "הכלכלה" (The Economy) כמושג וכמוסד נפרד בחיים החברתיים היא תופעה חדשה יחסית שאת ראשיתה ניתן לתארך לשתי תקופות.
התקופה הראשונה היא המצאת "הכלכלה הפוליטית" (Political Economy) במאות ה-18 וה-19 בבריטניה וצרפת. בתקופה זו ניסו חוקרים שונים להבין את ההיגיון של הפעילות הכלכלית האנושית ולהגדיר את החוקיות שלה. עבודתם היבנתה את "הכלכלה" כספירה המתנהלת באופן נפרד ואוטונומי מתחומי חיים אחרים ובעלת שיווי משקל פנימי, הכפופה לקבוצת חוקים ייחודית שאינם חוקי הטבע. ספירה זו נפרדת ממוסד המדינה שרק "מתערבת בה" מבחוץ. הנחות יסוד אלו רווחות בכלכלה עד היום והשפיעו רבות על התפתחות תפישת הכלכלה המודרנית.
התקופה השנייה מסמלת את התבססות המושג "כלכלה" כפי שאנחנו מכירים אותו היום שהחלה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. בשנים אלו הכלכלה נתפסה כמבנה העצמאי של קשרי ייצור, הפצה וצריכה של מוצרים ושירותים במרחב גיאוגרפי נתון. בסמיכות לתקופה שנייה זו, בשנות ה-50 של המאה ה-20, הופיעה לראשונה הצמיחה הכלכלית כמטרת-על. במקביל התפתחו גם שיטות חשבונאיות וכלים סטטיסטיים למדוד ולהציג צמיחה כלכלית, ובפרט שיטת החשבונאות הלאומית. הכלכלה הפכה מניתוח של הפעילות הכלכלית האנושית למוסד חברתי ופוליטי מרכזי המזוהה עם כלכלנים כאנשי מקצוע.
התבססות התוצר כמדד דומיננטי נבעה משתי סיבות מרכזיות. הסיבה הראשונה היא המחשה. בהיותו מדד סטטיסטי המתבטא במספרים, הוא נתן ביטוי מוחשי לרעיון המופשט של כלכלה, ויצק לתוכו תוכן עם גבולות מוגדרים וברורים. התוצר הפך לגורם המזוהה עם מדינות הלאום וביטוי לריבונות לאומית. הסיבה השנייה היא שימושיות. התוצר שימש כלי פשוט ויעיל לתכנון הוצאות ממשלתיות בעידן הקיינסיאני (אמצע שנות ה-30 עד שנות ה-80 במאה שעברה) שהתמקד בהתערבות ממשלתית כדרך לאזן את השוק. מדד התוצר אפשר להתוות מדיניות כלכלית שתשמור על שיעור אבטלה נמוך ויציבות מחירים - משימות מרכזיות בתקופות השפל הגדול, מלחה"ע השניה ואחריה.
יחד עם זאת, קיימות מגבלות רבות למדד התוצר ככלי למדידת רווחה כלכלית. לדוגמא, בתוצר לא נכללת פעילות יצרנית שאינה מתוגמלת בשכר, כמו טיפול בילדים ותחזוקת משק הבית, או שירותי מערכת אקולוגית שאינם מתומחרים. מאידך, כן נכללת בתוצר פעילות יצרנית שלילית כל עוד היא מתבצעת כחלק מהשוק ומוצמד לה מחיר, כגון רכישת נשק או הוצאות ממשלתיות בעקבות אסונות כמו דליפת נפט או שטפונות. הוצאות מסוג זה לא מעידות על עלייה ברמת החיים או ברווחה החברתית, ולעיתים אף להפך.
הוגי מדד התוצר היו ערים למגבלות אלו ונזהרו מליישמו באופן אבסולוטי. לדוגמה, הם הביעו ספק בנוגע ליכולתו להוות בסיס לביצוע השוואות בין מדינות ולשמש להערכת שינויים לאורך זמן. למרות זאת, המדד התבסס ככלי אוניברסלי להערכת רווחה, לאו דווקא לאור קונצנזוס מדעי בדבר נכונותו, אלא בעיקר משום שהיה אפקטיבי מבחינה פוליטית. התבססותו הובילה לדומיננטיות של "פוליטיקת הצמיחה" - המרדף אחר צמיחה כלכלית כיעד מדיניות מוביל ומקיף. התחרות הכלכלית בין הגוש המערבי לגוש הקומוניסטי במהלך המלחמה הקרה הגבירה את הפוליטיזציה של מדד התוצר, ויעדי צמיחה שאפתניים הפכו למנוע של תוכניות כלכליות בשני הצדדים. בעוד בגוש המערבי השתמשו בצמיחה כדרך למסמס את דרישות תנועות הפועלים, בגוש הקומוניסטי הוא שימש כתירוץ לכינון מנגנון ריכוזי ולא דמוקרטי.
עליית פרדיגמת הצמיחה הייתה גם חלק בלתי נפרד מהתפתחות החלוקה העולמית למדינות "מפותחות" ו"לא מפותחות". כבר בשנת 1949, בנאום השבעתו לנשיאות, התייחס נשיא ארה"ב דאז הארי טרומן למדינות רבות (בעיקר קולוניות או קולוניות לשעבר) כלא מפותחות, ועל כן ככאלה המצריכות מאמצי פיתוח מצד מדינות שהוגדרו כמפותחות. את ההצדקה לחלוקה גיבו כלכלנים ואנשי מדיניות בנתונים על ההכנסה הלאומית, ובכך הצדיקו מדיניות של התערבות כלכלית במדינות בעלות הכנסה לאומית נמוכה. בשנות ה-60 וה-70 תנועות מחאה חברתיות וסביבתיות העלו ביקורות רבות על תרבות הצריכה והנזקים הסביבתיים הנגרמים בעקבות פרדיגמת הצמיחה. יחד עם זאת, בחלוף השנים מרבית הנקודות שהועלו בביקורת הופנמו לפרדיגמה מבלי לערער על הנחות היסוד שלה. הביטוי העכשיווי של ביקורת זו הוא הקריאות לצמיחה ירוקה, מכלילה ובת-קיימא. המיזוג הזה ממחיש עד כמה עמוק חלחלה האמונה בפרדיגמת הצמיחה.
כיום התוצר אינו רק מדד כלכלי אלא אמצעי לארגון החברה כולה בהנחה כי רק שווקים מייצרים עושר. הטלת ספק במדד התוצר וחיפוש אחר מדדים אלטרנטיביים אינה שאלה טכנית גרידא, כי אם פרויקט פוליטי ותרבותי הדורש ארגון מחדש של המוסדות הכלכליים, החברתיים ותרבותיים האחראים על הביטחון החברתי, יוקרה והריבוד החברתי.
כלכלה אקולוגית ומגבלות הצמיחה ירוקה
בנוסף להיבטיה הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים לצמיחה כלכלית יש גם היבט חומרי ביו-פיזי. התהליך הכלכלי הופך אנרגיה וחומר למוצרים, שירותים ופסולת. בנוסף הוא מייצר פליטות פחמן דו-חמצני. גישת ה"צמיחה הירוקה" אשר צמחה מתנועות המחאה המוזכרות לעיל, דוגלת בפתרון הבעיות הקשורות להיבטים אלו בתוך גבולות פרדיגמת הצמיחה. היא מאמינה כי מעבר לאנרגיות מתחדשות והתייעלות תהליכי הייצור יובילו לניתוק הקשר הישיר בין תפוקה כלכלית הנובעת מניצול חומרים לעלייה בהיקף הפליטות. כך, טוענים תומכיה, ניתן להמשיך לצמוח מבלי לגרום לנזק אקולוגי נוסף.
ביקורת מרכזית נגד הגישה הזו מתקבלת מעבודתם של כלכלנים אקולוגיים שמצביעה על כך שגם בהינתן ניתוק חלקי בין תפוקה כלכלית לפליטות ניתוק מוחלט אינו סביר ואינו נתמך אמפירית. ראשית, מחקרים מראים שכאשר תהליך הייצור הופך יעיל יותר (משמע זול יותר לייצר), התפוקה גדלה וסך השימוש הכולל בחומרים גדל. במילים אחרות, היעילות אינה מהווה כלי להפחתת שימוש בחומרים אלא ההיפך. תופעה זו זכתה לשם "אפקט הריבאונד" (ניתור לאחור).
שנית, מחקרים מצביעים על כך שהמעבר מדלקי מאובנים למקורות מתחדשים יפחית את פריון העבודה ויגביל את התפוקה. זאת מכיוון שהיעילות האנרגטית של מקורות אנרגיה מתחדשים, כגון רוח ושמש, נמוכה מזו של דלקי מאובנים בשל היותם מבוזרים מטבעם לעומת דלקים מאובנים המצויים במצבור. איסוף ואגירה מצריכים השקעה גבוהה יותר, שימוש במתכות נדירות ובשטחים, המתחרים בפעילויות כלכליות מקבילות, בעיקר גידול מזון. לכן סביר כי כלכלה המושתתת על מקורות אנרגיה מבוזרים תהיה בעלת תפוקה נמוכה יותר מאשר זו המשתמשת במקורות מרוכזים. כלומר, על פי הכלכלנים האקולוגיים, מקורות אנרגיה מתחדשים אמנם עוזרים להפחית פליטות אך אינם מביאים לניתוק כי הם מניבים פחות תפוקה.
הנתונים תומכים בגישת הכלכלה האקולוגית. לאורך ההיסטוריה, נתונים סטטיסטיים מצביעים על קשר ישיר והדוק בין צמיחה כלכלית לעלייה בפליטות פחמן-דו חמצני והיקף השימוש בחומרים מן הטבע כגון מתכות נדירות ומינרלים. צמיחה כלכלית לאומית של 1% מביאה איתה עלייה של 0.6%-0.8% בפליטות פחמן דו-חמצני ועלייה של 0.8% בצריכת המשאבים במדינה. היקף השימוש במשאבים חומריים במדינות ה-OECD גדל יד ביד עם הגידול בתמ"ג. פליטות הפחמן בחלק ממדינות האיחוד האירופי פחתו גם כשמחשבים סחר בינלאומי, מה שעשוי להצביע על ניתוק חלקי ומעבר למקורות נקיים יותר. אולם הפחתה זו אינה מתקרבת ל-10-8% הפחתה שנתית הנדרשת ממדינות מפותחות, כך שנשאר רק סיכוי של 50% לעמוד ביעד ההתחממות של 1.5 מעלות עליו הסכימו מדינות העולם בהסכם פריז.
למעשה, כלכלנים אקולוגיים טוענים כי לא ניתן לדמיין תרחיש הגיוני להקלה אקלימית הכוללת צמיחה. כדי להוכיח את טענתם בשל שני תרחישים. בתרחיש אחד, כדי להישאר במסגרת יעד המעלה וחצי, ובהינתן עלייה של 1.5% בתוצר לנפש, כמות הפליטות המתקבלת בהפקת קוט"ש בודד צריכה לרדת ב-4.4% בכל שנה (על פי מדד kgCO2/GDP שמודד כמה ק"ג פחמן דו-חמצני נפלט מכל דולר של תוצר). בתרחיש השני, בהנחה שקצב הצמיחה הכלכלית עומד על 0%, כמות הפליטה צריך לרדת ב-2.9% בכל שנה. לשם השוואה, בשנים 2013-1970 כמות הפליטות התקבלה מהפקת קוט"ש בודד ירדה ב-1.5% בלבד. כמו כן, ירידה במדד הופכת קשה יותר ככל שעולה חלקן של כלכלות עתירות-פחמן בתוצר הגלובלי.
התרחישים בהם ניתן לעמוד ביעדי האקלים ולשמור על צמיחה כלכלית מניחים שעד שנת 2050 נצליח לפתח טכנולוגיות ללכידת פחמן מהאטמוספירה (Negative Emissions Technology), הנדסה אקלימית מתקדמת וכיו"ב. אולם, נכון להיום, טכנולוגיות אלו אינן מבוססות ועל כן, על פי גישת אי-הצמיחה, הסתמכות עליהן היא הימור מסוכן שאין לדעת את תוצאותיו. חשוב לציין כי תומכי אי-צמיחה אינם רואים בהפחתת התוצר או בהאטת הכלכלה מטרת על אלא תוצאה צפויה של מעבר לחברה שוויונית החיה ברווחה. אם קיים קשר הדוק בין פעילות כלכלית לשימוש במשאבים ועלייה בפליטות, כפי שהכלכלה האקולוגית טוענת, אז מדיניות סביבתית-אקלימית מיטיבה תוביל בהכרח להאטה בצמיחה הכלכלית או, לחילופין, שכלכלה איטית יותר תפלוט פחות פחמן ותעשה שימוש מופחת בחומרים. בשל כך צריך לגבש תכניות הערכות להיעדר צמיחה באופן מודע ומכוון. לאור זאת, השאלה המתבקשת היא האם ניתן להבטיח רווחה כלכלית בתרחיש של אי‑צמיחה?
אי-צמיחה ורווחה
בניגוד לתפיסה הרווחת מספר מדדים מראים שעליה ברווחת הפרט אינה תלויה בהכרח בגודל התוצר. לדוגמא, בווייטנאם ובקוסטה ריקה נרשמת רמת רווחה מספקת בזמן שהן מייצרות פחות משליש ממדינות כמו ארה"ב. מחקרים מראים כי אמנם תוחלת החיים ורמת ההשכלה במדינות עשירות אכן גבוהה יותר בממוצע מאשר במדינות עניות אך רק עד רמת תוצר מסוימת. מעל רמה זו גידול בהכנסה לא מוביל לעלייה ברווחה. מה שמוביל לעלייה הוא רמת שוויון גבוהה יותר.
הכנסה קובעת סטטוס חברתי, וזה בתורו משפיע על הערכות של רווחה אישית. מחקרים שמדדו את רמת הרווחה האישית נערכו במדינות בעלות הכנסה גבוהה והכנסה נמוכה מצאו שאנשים בעלי הכנסה גבוהה אמנם מעידים על עצמם כמאושרים יותר בממוצע מאנשים בעלי הכנסה נמוכה אך בטווח הארוך רמת האושר הכללי בחברה לא עולה עם עלייה בהכנסה הלאומית. בשתי הקבוצות נמצא כי ככל שההכנסה מתחלקת באופן שוויוני יותר אנשים באופן מצרפי מאושרים יותר. אמנם אנשים בעלי הכנסה גבוהה מעריכים שרמת החיים שלהם טובה יותר משל אחרים, אך הם לא בהכרח נהנים מרווחה נפשית גבוהה יותר. כמו כן, שיתוף והתנהגות סביבתית מקושרות לרווחה אישית גבוהה יותר. כל הממצאים האלו מעידים כי האטה כלכלית לא בהכרח תפגע ברווחה כל עוד היא תהיה מלווה בחלוקה הוגנת, שיתוף ושינוי ערכי.
כיום אין מדינה המספקת רווחה חברתית נאותה לאזרחיה ועומדת בגבולות הפלנטריים היחסיים שלה. מעבר לכך, אפילו היקף שימוש המשאבים של מדינות בעלות הכנסה בינונית, שנמוך מהיקף השימוש במדינות בעלות הכנסה גבוהה, אינו בר-קיימא. מסיבה זו נראה ששינויים רדיקליים במערכות ההפעלה הכרחיים.
במצב הנוכחי היחס לצמיחה הוא לכאורה פרדוקסלי כיוון שגם מי שמבין שהמשך הצמיחה הוא בלתי-אפשרי או בעל השלכות קטסטרופליות מכיר במקביל בכך שהצמיחה הכרחית כדי למנוע את קריסת הכלכלה העולמית בצורתה הנוכחית להפחית את החוב הציבורי, למנוע אבטלה, ולהבטיח מימון לשירותים הציבוריים. אולם מחקרים כלכליים עדכניים מראים שתפיסה זו אינה בהכרח נכונה, וכי בהינתן תנאים מסוימים כלכלות יכולות לתפקד היטב גם ללא צמיחה.
כלכלת אי-צמיחה
כלכלנים ממגוון אסכולות עסקו בכלכלת אפס-צמיחה, וכיום ישנם מודלים תיאורטיים שונים המתארים את התנאים הנחוצים ליציבות כלכלית בהיעדר צמיחה. עם זאת עולה השאלה אם ניתן ליישם את המודלים בכלכלות קפיטליסטיות? בניגוד למה שנהוג לחשוב, המודלים הכלכליים הניאו-קלאסיים אינם טוענים שהיעדר צמיחה או צמיחה שלילית מונעות יציבות כלכלית או תעסוקה מליאה. סטפן לאנג', מכותבי המחקר עליו מסתמך מאמר זה, בחן מספר מודלים מאקרו-כלכליים והראה כי תנאי מרכזי להאטה כלכלית יציבה הוא ירידה בהיצע גורמי הייצור כמו היצע העבודה או חומרים מן הטבע לצד צמצום שעות העבודה.
מודלים מסוימים מדגישים את חשיבותן של השקעות; אם חברות תשקענה פחות אז השכר, ואיתו הצריכה, יתייצבו והצמיחה תרד. מודלים אחרים מתרכזים בצורך בביקוש מצרפי קבוע מצד משקי הבית והממשלה אשר יוביל לירידה בהשקעות מצד החברות. כך או כך, ניכר שכלכלה ללא צמיחה משמעותה אפס השקעות וחיסכון, צריכה בסכום קבוע, והוצאות ממשלתיות בסכום קבוע. עם זאת, היעדר צמיחה אין משמעו היעדר שינוי. למשל, ניתן לצמצם השקעות בסקטור אחד ולהגדיל אותן בסקטור אחר, כגון הסטת השקעות מתעשיית הפחם לתעשיית האנרגיות המתחדשות.
הכלכלה האקולוגית עוסקת במפורש בסוגיית כלכלת מצב-יציב (Steady-State Economy). במודל של הרמן דיילי מנגנוני שוק יביאו למצב יציב בהינתן שלושה תנאים: הבטחה לחלוקה שוויונית יחסית של עושר והכנסה, הגבלה קשיחה על הפקת אנרגיה ומשאבים וגידול אוכלוסין מוגבל. מודלים אחרים מתמקדים בחשיבות השוויון (חלוקה הוגנת של הכנסה ועושר), צמצום שעות העבודה והגבלה על השימוש בחומרים מן הטבע. לדוגמא, ניקו פאך (Niko Paech) כותב על כלכלת פוסט-צמיחה בה ההתרכזות היא במבנים כלכליים אזוריים. במבנים אלו המרחק בין היצרן לצרכן יצטמצם, ויהיה ניתן לצמצם צריכה לטובת שימור, תיקון ושיתוף מוצרים ביתר קלות.
מודלים כלכליים-אקולוגיים כאלו הופכים למקור חשוב להצעות מדיניות, וישנן מספר חבילות מדיניות שהוכנו על היסודות שלהם המכילים כלים מגוונים כגון מיסוי ירוק, הגבלות שימוש במשאבים ושינוי מבני ייצור ובעלות. בכל התרחישים צמצום שעות העבודה הוא מרכיב מרכזי. עד כה המחשנו כיצד ומדוע הכלכלה העולמית יכולה לתפקד ללא צמיחה. כעת נשאלת השאלה האם הקפיטליזם עצמו יכול לתפקד ללא צמיחה כלכלית?
גישות שונות ניסו לספק פתרון תיאורטי לשאלה תוך התמקדות במאפיינים המתמרצים צמיחה כלכלית בשיטה הקיימת. גישה אחת גורסת שאפס צמיחה אפשרית במציאות בה לא ניתן יהיה לצבור רווחים מריבית. למשל, אם רווחי הבנקים יולאמו או יחולקו לחוסכים. גישה נוספת מתמקדת ברווחי הון ובחיוב חברות "לבזבז" אותם בצריכה בכלכלה. אך בדינמיקה של הקפיטליזם, בה בעלי ההון מתומרצים לצבור הון (במקום להוציא את הכסף על מוצרים או שירותים), וחברות מחויבות להשקיע כדי להישאר תחרותיות, צמיחה כלכלית הכרחית לשמירה על יציבות המערכת.
ניתן להסתכל על התוצר כעוגה המחולקת לכולם. כאשר העוגה אינה גדלה אך חלקה של קבוצה מסוימת בה גדל, חלקם של היתר בהכרח מצטמצם. בהיעדר צמיחה, צבירת רווחים על ידי בעלי הון מביאה להחרפת אי-שוויון ולמתחים חברתיים. מסיבה זו, למרות שתיאורטית צמיחה כלכלית אינה הכרחית או בלתי-נמנעת, בפועל הדינמיקה של תחרות, בעלות פרטית והיצע זול של אנרגיה מייצרת צמיחה שנתפסת ככורח פוליטי הנחוץ להרגעת מתחים חברתיים ולשימור יציבות המערכת. בלעדיהן, אי-השוויון ייתפס כמצב שלא ניתן לשינוי.
שילוב רפורמות, כמו מעבר לבעלות קולקטיבית על חברות, מניעת יתרון לגודל והגבלות על שימוש בדלקים מאובנים, יבטלו את תמריץ צבירת ההון. אלא שרפורמות כאלה מסמלות שינוי מהותי של השיטה הקפיטליסטית הנוכחית עד לרמה שניתן לתהות אם נוכל להגדירה כמערכת קפיטליסטית.
איך תיראה חברה ללא צמיחה כלכלית?
פרדיגמת הצמיחה היא תופעה של מאתיים השנים האחרונות, והתפתחה לאור נסיבות חברתיות ותרבותיות ספציפיות, במקביל לקפיטליזם ולקולוניאליזם. לעומת זאת, במהלך 200,000 השנים שקדמו להתפתחותה שגשגו בני האדם ללא צמיחה כלכלית. כדי להבין כיצד עשויה להיראות חברה ללא צמיחה, אסכולת האי-צמיחה בוחנת אלטרנטיבות בעבר ובהווה של ציוויליזציות, קהילות וקבוצות אשר ההיגיון של צמיחה והתרחבות כלכלית מתמדת לא בבסיסן. מחקר זה, השופך אור על המאפיינים של חברות בעלות טביעת רגל חומרית נמוכה וכלכלות יציבות, חותר תחת הקביעה כי אין אלטרנטיבה לצמיחה.
מחקרים אנתרופולוגיים מראים כי לאורך ההיסטוריה התקיימו ציוויליזציות שהצליחו לשרוד לאורך זמן ללא צמיחה כלכלית. דוגמא אחת היא קהילות לקטים-ציידים שחיות מזה 70,000 שנים במדבר הקלהרי שבאפריקה הדרומית. קהילות אלו נחשבות לציוויליזציה ששרדה הכי הרבה זמן על פני כדור הארץ. מחקר שנערך על פני 25 שנים בקרב אחת מהקהילות האלה מצא כי חבריהן מודדים שפע על בסיס קשרים חברתיים ועושר תרבותי ולאו דווקא על בסיס עושר חומרי.
דוגמא נוספת היא של שבט שחי ביערות הרפובליקה של קונגו. אנשי שבט זה מייחסים ערך רב יותר לחומרים הנמצאים בשפע על פני חומרים יקרים ונדירים. הם פועלים לשמר את השפע ומחויבים מוסרית לשיתוף משאבים דוגמת בשר ודבש. מעבר לדוגמאות ספציפיות, מחקר שהשווה נתונים ממגוון קהילות וציוויליזציות מצא שהחברות השוויוניות ביותר הן אלו המעדיפות צריכה ישירה על פני צבירת עודף. מלבד ציוויליזציות היסטוריות וקהילות ילידיות באזורים שונים בעולם, ניתן להסתכל גם על אלטרנטיבות לפיתוח המבוסס על צמיחה אשר התבססו במדינות מתפתחות, דוגמת "חיים טובים" (Buen Vivir) באמריקה הלטינית. גישה זו נטועה במסורות תרבותיות מקומיות ומתעדפת שיווי משקל אקולוגי, קהילתיות ורווחה. בבוליביה ואקוודור אף נעשו ניסיונות למסד אספקטים שונים מהקוסמולוגיה הילידית בחוקה ובמוסדות המדינה.
דוגמאות אחרות עוסקות בשיחזור פיתוחים טכנולוגיים עתיקים שמטרתם הייתה לחזק את חסינות החברה ויכולתה לשרוד כמו טרסות בתימן, בורות לאגירת מים בנגב, או שדות חקלאיים מוגבהים בבוליביה ובמקסיקו שהתקיימו לפני כאלף שנים ללא צמיחה כלכלית. טכנולוגיות כאלו מסייעות בשחזור המגוון ביולוגי ובהפקת מזון בריא לקהילות בהסתמכות עצמית.
ספרות נוספת עוסקת בעולם המפותח ובניסיונות הסתגלות של ערים ומדינות לתנאי מיתון קשים. מדינות החוות ירידה בלתי-מתוכננת בהכנסה הלאומית אינן דוגמאות מייצגות לאי-צמיחה, אבל ניתן ללמוד ממקרים בהם החברה או קהילות בתוכה החליטו לנצל את המשבר לקדם צעדים לעבר מבנים חברתיים עם טביעת רגל חומרית נמוכה יותר והמקדמים רווחה ושוויון. יחד עם זאת, מחקרים רבים מעידים גם על המגבלות ומראים כיצד במסגרת קפיטליסטית, ג'נטריפיקציה והשקעה מחודשת עלולים לתעל תהליכים כמו מיתון, ירידת ערך נכסים ושמיטת חובות.
אסכולת אי-צמיחה גורסת כי לטכנולוגיה תפקיד חשוב. כותבי המאמר מסמנים מספר פרקטיקות שעשויות להתאים לחזון אי-הצמיחה. למשל, גישת "עיצוב גלובלי, ייצור מקומי" לפיה תהליך הייצור יתחלק לשני שלבים: בשלב הראשון עיצוב, מחקר ופיתוח ובשלב השני ייצור. הגלובליזציה תתבטא בכך שעיצוב המוצרים יפותח, ישותף, וישופר בקוד פתוח, בעוד שהייצור יעשה באופן מקומי בעזרת כלים כמו מדפסות תלת-מימד. כך יוכלו בעלי מקצוע שונים לשלוט באמצעי הייצור הזמינים להם ולהתאים אותם לצרכיהם.
גישה זו עדיין מצריכה מחשבה על האופן בו תתבצע הפקת המשאבים והובלתם בצורה ידידותית לסביבה וכיצד ניתן יהיה לשתף תשתיות ייצור. אי לכך אין ערובה שהרחבת פרקטיקות הייצור כאלו תחת משטר מבוסס צמיחה יפחיתו את צריכת המשאבים. ככלל, גישת אי-הצמיחה מכירה בכך שטכנולוגיה לרוב משרתת את המבנה החברתי-תרבותי הרחב בו היא שרויה ולכן ליבת השינוי נטועה בהתארגנות חברתית ובמאבק פוליטי.
אי-צמיחה ושינוי המבנה החברתי
המעבר לכלכלה ללא צמיחה הוא תהליך אשר מצריך שינוי ערכי שידרוש הסתגלות תרבותית וחברתית. הערכים שכל חברה מושתתת עליהם מתעצבים מתוך המבנה החברתי שלה, ועל כן עולות השאלות הבאות: האם יש מבנה חברתי-פוליטי שיאפשר אי-צמיחה? כיצד תיראה חברה ללא צמיחה כלכלית, ומה יקרה לדמוקרטיה? פרדיגמת הצמיחה הגלובלית התעצבה לצד מדינת הרווחה הליברלית ולפיכך מדינות הפכו תלויות בה לשם יציבות השלטון. התלות נובעת מהיכולת של השלטון להשתמש בצמיחה כדי להבטיח לאזרחים שיפור מתמיד בתנאי החיים ובהטמעת האמונה באפשרות למוביליות חברתית אשר מונעת מלחמת מעמדות ושומרת על יציבות.
אולם מאחר שצמיחה כלכלית אינה בת-קיימא לאורך זמן, החל בשנות השבעים דמוקרטיות רבות חשו את מגבלותיה. הצמיחה ״הקלה״ נעצרה והובילה למשברים כלכליים וחברתיים שהובילו לעלייתו של הניאו-ליברליזם שמציע צמיחה מחודשת באמצעות גלובליזציה, דה-רגולציה והפרטה. כלומר, כדי לאפשר צמיחה כלכלית מעבר לסף שהגיעו אליו בשנות השבעים יש לעבור לפעול באיזורים גיאוגרפיים חדשים (גלובליזציה), בתחומים חדשים שבעבר היו באחריות הממשלה (הפרטה והסחרה), ואף לנכס את האנרגיה היצירתית ותשוקות העובדים בתעשיות התרבות והטכנולוגיה.
הגישה הניאו-ליברלית הביאה לטשטוש הגבול בין הכלכלי לפוליטי בכך שהיא החילה את עקרון התחרות ואת ההיגיון הכלכלי והיזמי הנובע ממנו לכל תחומי החיים והממשל. לשם השוואה, מדינת הרווחה שקדמה לניאו-ליברליזם התאפיינה בהפרדת הכלכלה משאר תחומי האחריות של המדינה. תפקידה של המדינה היה לספק לאזרחיה שירותי ביטחון, בריאות, חינוך, רווחה וכדומה שלא הושפעו משיקולי רווח. התרחבות הרציונל הניאו-ליברלי והכפפתם של עוד ועוד רבדים בחיים החברתיים להיגיון הרווח יצרה שינוי ערכי בשיח. היא עיקרה את הדיון על צדק, סולידריות וחיים טובים בחברה, וקיבעה את התפיסה לפיה כל אדם הוא יזם אינדיבידואלי והאחראי הבלעדי להצלחותיו וכישלונותיו. בכך הצליח למעשה הרציונל הניאו-ליברלי לעקור את היסודות הנורמטיביים של דמוקרטיות ליברליות להוביל תהליך של דה‑דמוקרטיזציה.
משבר הצמיחה המתמשך של העשורים האחרונים, ששיאו במשבר הכלכלי של 2008, שם בסכנה את היציבות המשטרית של דמוקרטיות ליברליות, כאשר חלקו של ההון בעוגה הולך וגדל ומתרכז בפחות ופחות ידיים. במצב עניינים זה הדמוקרטיה חדלה מלהיות שימושית עבור פרדיגמת הצמיחה, ולמעשה הפכה לאיום עליה. כעת הסכנה היא בעלייתם של משטרים אוטוריטריים וניאו-פאודליים המאופיינים באי-שוויון, היעדר מנגנונים של חלוקת הכנסות, צבירת הון מהשקעות במקום מעבודה, והיעדר אפשרות למוביליות חברתית.
על רקע התחזקות מגמה זו פיוס חברתי כבר לא כרוך בהבטחה לקחת חלק בעושר הלאומי אלא בצורות שונות של דיכוי חברתי ושימוש בתקנות המיושמים תחת מצב חירום תמידי. צעדים אלו משחררים את המדינה ממגבלות החוק החלות עליה והתקוממות חברתית נמנעת על ידי משטור אידיאולוגי של ההמונים שאחריותם החברתית הופרטה. אמונתם באידאולוגיה מפצה על היעדר רווחה חומרית, ופילנתרופיה פרטית מהווה תחליף לחלוקה הוגנת של ההכנסות.
אל מול המשבר המשולש אקולוגי-חברתי-דמוקרטי גישת אי-הצמיחה מעודדת יציאה מההיגיון הכלכלי ומעבר למבנה דמוקרטי ישיר בו האזרחים משתתפים באופן פעיל בעיצוב הסדר החברתי והפוליטי, ומקיימים חברה בה סולידריות וצדק סביבתי הם הערכים המובילים. בחברה זו מתבצעת פוליטיזציה לכלכלה שמוכפפת לכללי האתיקה. מודלים של דמוקרטיה ישירה באסכולת אי-צמיחה שואבים מהגותו של קורנליוס קסטוריאדיס. על פי קסטוריאדיס, חברה הופכת לאוטונומית כאשר היא מזהה ולוקחת אחריות על כינון עצמה, ושוללת סמכות של אמיתות מוחלטות המגיעות מהאל או מחוקים פסודו-מדעיים כגון "היד הנעלמה". עבור קסטוריאדיס, יש התנגשות יסודית בין קפיטליזם ודמוקרטיה, והתפתחותם בתקופת זמן מקבילה היא מקרית.
תומכי אי-צמיחה מתנגדים למנגנוני ממשל טכנוקרטים שמאפיינים ממשלים ניאו-ליברליים, ותומכים בשיטות ניהול עצמי קולקטיבי ברמות שונות של ארגון חברתי. קונספציות ומודלים שונים של התנהלות דמוקרטית הם מושא מרכזי למחקר ודיון תחת אסכולת האי-צמיחה, והתנועה רואה חשיבות עליונה בחיזוק תנועות חברתיות אשר מקיימות פרקטיקות כאלו. דוגמה לכך היא תנועת ה"אינדיגנדוס" בספרד שפועלת ליישום מנגנוני דמוקרטיה וקבלת החלטות קולקטיבית ברמות שונות, שפלגים מסוימים בה גם שוללים את רעיון הייצוג בפוליטיקה וקוראים לדמוקרטיה ישירה ברמות שונות של החיים החברתיים.
כיום, מודים כותבי המאמר, עדיין לא ברור מדוע וכיצד קהילות אוטונומיות מפוזרות יאמצו את פרויקט אי-הצמיחה. תחת התנאים הנוכחיים, מעבר לדמוקרטיה ישירה בשילוב האטת הפעילות הכלכלית נראה תרחיש לא סביר ודווקא מעבר למשטר אוטוריטרי נראה סביר יותר. נקודה זו מדגישה את החשיבות בחיזוק תנועות חברתיות הבאות להחיות את הדמוקרטיה ולעשות פוליטיזציה לכלכלה.
