דה-מטריאליזציה באמצעות שירותים

בשנת 1972 פרסם מועדון רומא (ארגון ללא מטרות רווח המורכב מאינטלקטאלים, מנהיגים עסקיים ופוליטקאים בכירים לשעבר) את הדו"ח "הגבולות לצמיחה" (The Limits to Growth) שהצביע על כך שצמיחה כלכלית בלתי מוגבלת אינה אפשרית עקב דלדול משאבים1. מאז ועד היום מתנהל ויכוח בקרב כלכלנים בשאלה האם ניתן להפריד בין צמיחה כלכלית להשפעותיה הסביבתיות.

צמיחה כלכלית מקושרת באופן הדוק להרחבת השימוש בדלקים מאובנים ובמשאבים טבעיים, אולם חסידי הצמיחה הירוקה טוענים שאפשר לנתק בין הצמיחה לשימוש במשאבים משתי סיבות. ראשית, כיוון שניתן לשער שהישגים טכנולוגיים ישפרו את היעילות כך שנוכל לייצר יותר תוך הפחתת השימוש במשאבים, ושנית כי ניתן להשיג ניתוק בין צמיחה כלכלית לפליטות פחמן באמצעות מעבר לכלכלת שירותים.

גישת הדה-מטריאליזציה באמצעות מעבר לכלכלת שירותים פופולרית מאד בעולמות מדיניות הסביבה. הרעיון פשוט: פיתוח כלכלי מאופיין במעבר מכלכלה מבוססת תעשייה לכלכלת שירותים, שצורכים פחות אנרגיה בהשוואה לתעשיות כמו כרייה, ייצור ובנייה. בארצות הברית, למשל, מגזר השירותים משתמש בכשליש עד רבע מהאנרגיה לכל דולר תוצר בהשוואה למגזר התעשייתי. לכן ניתן להניח שהעברת מוקד הכלכלה מייצור תעשייתי לאספקת שירותים תפחית את צריכת האנרגיה והשימוש בחומרי גלם ועל כן תקטין את ההשפעה הסביבתית 2.

כדי לבחון שאלה זו  משתמשים בשני מדדים:

דה-מטריאליזציה מוחלטת שבוחנת אם גידול במגזר השירותים מלווה בהפחתת סך פליטות הפחמן בהשוואה למצב הבסיס.

דה-מטריאליזציה יחסית שמודדת את השינוי בעצימות הפחמנית (carbon intensity) של התמ"ג. כלומר, האם הגידול במגזר השירותים מלווה בהפחתה יחסית של פליטות הפחמן להפקת דולר תוצר בהשוואה למצב הבסיס.

הצמיחה במגזר השירותים נמדדת דרך הגידול (הערך המוסף) בנתח מגזר השירותים בתמ"ג והגידול בשיעור המועסקים במגזר מתוך כלל המועסקים במשק.

כדי לקבל תמונה מדויקת יותר, בודקים את תוצאות המעבר לכלכלת שירותים בשני מישורים: בתוך מדינות (within countries) ובין מדינות (between countries). בחינה בתוך המדינות מאפשרת לנו להשוות מגמות דה-מטריאליזציה במדינות שונות, למשל שוודיה לעומת סינגפור. בחינה בין-מדינתית נותנת משקל שווה לכלל המשקים ומראה את המגמה הכללית של משקים ברחבי העולם, והיא גם רגישה יותר למגמות ארוכות טווח. בנוסף נבדקת  הכלכלה הגלובלית כמשק מאוחד כדי להתחשב בהשפעות הסחר הבינלאומי.

ניתוח נתוני הבנק העולמי ב-217 במדינות בשנים 1991 -2017 הראה שמעבר לכלכלת שירותים לא מפחית את פליטות הפחמן ואת צריכת דלקי המאובנים. יתר על כן, הבדיקה הראתה שהמעבר מתואם דווקא עם עלייה בצריכת דלקי המאובנים לנפש ועם גידול בפליטות פחמן. אפשר לראות מגמה דומה גם בתוך המדינות, אם כי בעוצמה נמוכה יותר ובמובהקות סטטיסטית חלשה יותר. כלומר, מעבר לכלכלת שירותים אינו מביא להפחתה בפליטות הפחמן: גישת 'דה-מטריאליזציה באמצעות מעבר לכלכלת שירותים' נכשלת במבחן הדה-מטריאליזציה המוחלטת.

באשר לדה-מטריאליזציה יחסית הממצאים אינם חד-משמעיים ולכאורה סותרים. בניתוח בין-מדינתי נצפיתה עלייה בעצימות פחמנית של התמ"ג לנפש עם התרחבות מגזר השירותים, בעוד בניתוח בתוך המדינות נצפית דווקא ירידה. כלומר, יש מדינות שמצליחות להביא לדה-מטריאליזציה יחסית.

בחינת הצלחת הדה-מטריאליזציה היחסית תלויה בשאלה אם המעבר לכלכלת שירותים הוא מגמה עכשווית או שלב מתקדם בתהליך ארוך טווח של תיעוש. תהליך תיעוש כולל, במקביל לצמיחה של מגזר השירותים, התבססות הולכת וגוברת על דלקי מאובנים לסיפוק צרכי האנרגיה של המשק - הפרמטר המרכזי שמשפיע על פליטות פחמן. ניתוח מגמות הדה-מטריאליזציה היחסית עם המעבר לכלכלת שירותים מראה שהן לא ליניאריות אלא נוטות לאמץ צורת U הפוכה, כאשר עצימות דלק המאובנים של התמ"ג - היקף האנרגיה המופקת מדלק מאובנים להפקת דולר תמ"ג - עולה, מתייצבת ולבסוף יורדת

במדינות בהן מגזר השירותים נמוך ממחצית כלל התעסוקה, חלקה היחסי של האנרגיה המופקת מדלק מאובנים מכל האנרגיה המשקית עולה ככל שהמגזר גדל. לעומת זאת, במדינות בהן מגזר השירותים גבוה מ-50% מהתעסוקה, גם כשמגזר השירותים ממשיך לצמוח חלקם היחסי של דלקי המאובנים מכל האנרגיה המשקית נותר כמעט ללא שינוי ולרוב  מתייצב ברמה של בין 80% ל-90% מסך האנרגיה במשק. בנקודה זו מתרחשת ירידה בעצימות האנרגטית של התמ"ג (סך האנרגיה הכוללת הנדרשת להפקת דולר תוצר) והקשר החיובי בין השימוש באנרגיית מאובנים וגודל מגזר השירותים מתנתק.

כלומר, ההפחתה בכמות האנרגיה הנדרשת להפקת דולר תוצר עם המעבר לכלכלת שירותים משקפת מגמות בטווח הקצר. לעומת זאת, העלייה בחלק היחסי של האנרגיה המופקת מדלק מאובנים מסך האנרגיה במשק משקפת את השפעות התיעוש על סך צריכת דלקי המאובנים בטווח הארוך.

ניתן לראות מגמה זו בבירור בארה"ב: בין השנים 1800 ל-1920 מגזר השירותים התרחב ויחד איתו עלה שיעור השימוש בדלק מאובנים מסך האנרגיה. אחרי 1920, עם הגעת מגזר השירותים לכ-40% משוק העבודה שיעור השימוש בדלק מאובנים להפקת אנרגיה התייצב (תרשים 1א).

בהתאם, עצימות דלקי המאובנים של התמ"ג עלתה יחד עם התרחבות מגזר השירותים והחלה לרדת לאחר 1920 עם התייצבות השימוש בדלקים מאובנים (תרשים 1ב). כלומר, המגמה לאורך זמן היא קשר בצורת U הפוכה בין עצימות דלק המאובנים של התמ"ג  לגודל מגזר השירותים. אם היו לנו נתונים ארוכי טווח לכל מדינה אז סביר שהמגמות היו דומות לאלו שנצפו בארה"ב. הירידה בעצימות השימוש בדלקים מאובנים לאחר ההגעה לרוויה אינה מבטלת לחלוטין את העלייה הקודמת  כך שהמגמה ארוכת הטווח בארה"ב נותרת חיובית למרות הירידה במאה השנים האחרונות.

המגמות בארה"ב מחזקות את הטענה כי המעבר לכלכלת שירותים הוא תהליך ארוך טווח. תרשים 2א ממחיש כי שיעור התעסוקה במגזר השירותים בארה"ב צמח בהתמדה במשך למעלה מ-200 שנה, למעט ירידה זמנית בתקופת מלחמת האזרחים. עם זאת, המאפיין הבולט בהיסטוריה הכלכלית האמריקאית העכשווית אינו רק צמיחת מגזר השירותים, אלא הירידה בשיעור התעסוקה התעשייתית מאז 1970. עבור כלכלנים סביבתיים רבים תהליך זה נתפס כמעבר לכלכלת שירותים בה פעילות הייצור התעשייתי מוחלפת בפעילות אספקת שירותים. התחלופה הזו מיוחסת בעיקר לסחר גלובלי. כיום ארה"ב מיבאת סחורות בהיקף משמעותי בשעה שהרבה מהייצור התעשייתי בה יוצא מגבולות המדינה, ולכן הירידה בשיעור התעסוקה התעשייתית.

הדרך היחידה לשלול את השפעת הסחר היא לבחון את הכלכלה הסגורה היחידה בעולם – כלכלת כדור הארץ. בקנה מידה גלובלי אין כל עדות לירידה בתיעוש ולכן תרשים 2ב מציג מגמות דומות לאלו שנצפו בארה"ב גם ברמה הגלובלית: ירידה בשיעור התעסוקה בחקלאות, עלייה במגזר השירותים, ויציבות יחסית בתעסוקה התעשייתית.

נתונים אלה מעידים כי המעבר לכלכלת שירותים הוא תהליך ארוך טווח בו התעסוקה בשירותים מחליפה בהדרגה את התעסוקה החקלאית. עם זאת, בטווח הארוך, התהליך הזה אינו מוביל לדה-מטריאליזציה יחסית

אבל גם אם היינו מתמקדים במגמות הטווח הקצר היינו נתקלים בבעיה: בהסתכלות רחבה דה-מטריאליזציה יחסית היא חסרת משמעות מבחינת קיימות סביבתית כיוון שההשפעה שלנו על הביוספרה לא תלויה ביעילות אלא בהיקף הצריכה. ניתן להמחיש נקודה זו באמצעות אנלוגיה מעולם החי: קצב חילוף החומרים של עכבר הוא כשלושה וואט לק"ג לעומת  קצב חילוף החומרים של פיל של  כחצי וואט לק"ג. במונחים יחסיים חילוף החומרים של הפיל יעיל בהרבה מזה של העכבר, אבל במונחים מוחלטים צריכת האנרגיה של הפיל גבוהה בכ-  50,000 מזו של עכבר. הפיל אולי יעיל בהרבה אבל גם משפיע הרבה יותר על הסביבה. באופן דומה מדינה עשירה אולי מייצרת יותר ערך מוסף לכל יחידת אנרגיה ממדינה מתפתחת, אבל אם היא משתמשת לשם כך ביותר אנרגית דלקים פוסיליים מהמדינה המתפתחת, היעילות הגבוהה הזאת חסרת משמעות מבחינת קיימות. לכן הפרמטר המרכזי לקיימות הוא הפחתה כוללת בשימוש הכולל בדלקי מאובנים - כלומר דה-מטריאליזציה מוחלטת.

כישלון הדה-מטריאליזציה המוחלטת נובע משני גורמים עיקריים. ראשית, כפי שראינו בחלק הקודם, ככל שמגזר השירותים מתרחב כך גדל החלק היחסי של האנרגיה המופקת מדלק מאובנים בטווח הארוך. שנית, המעבר לכלכלת שירותים מלווה לרוב בעלייה בצריכת האנרגיה לנפש שרובה מופקת מדלק מאובנים. הקשר הזה בין צריכת האנרגיה להיקף התעסוקה במגזר השירותים נותר חיובי ועקבי בכל רמות הניתוח – גלובלית, בין-לאומית, לאומית וענפית. בהתחשב במגמות הללו ברור מדוע מעבר לכלכלת שירותים מלווה בעלייה בפליטות הפחמן, כפי שאפשר לראשות בתרשים 3.

חולשה מרכזית בגישת דה-מטריאליזציה באמצעות מעבר לכלכלת שירותים היא ההנחה שניתן להחליף פעילות תעשייתית בפעילות שירותים מבלי לשנות את מבנה שני הענפים.  הנחה זו מתעלמת מהתלות ההדדית בין ענפי השירותים והתעשייה. שניתנת להמחשה פשוטה באמצעות דוגמה של סוכנות רכב: הסוכנות תלויה בייצור מכוניות כדי לספק את שירותיה בעוד שיצרנית הרכב נשענת על הסוכנות למכירת מוצריה. התלות  באה  לביטוי גם במדידת צריכת האנרגיה הכוללת – הן הישירה והן העקיפה – של מגזר השירותים. מחקר שנערך בדנמרק מצא כי מגזר השירותים הפרטי במדינה מציג עצימות אנרגטית הדומה לזו של מגזר הייצור.

בכלכלה הממשית, ובפרט במגזר הפרטי, חקלאות, תעשייה ושירותים אינם מגזרים מבודדים. ייצור, מכירה וצריכה של סחורות תלויים בשירותי פיננסים, תחבורה, מסחר, תקשורת וטיפול בפסולת.  פעילויות אלה  משלימות ולא תחליפיות ולשינויים במגזר הייצור השפעה משמעותית על מבנה מגזר השירותים.

מעבר לכלכלת שירותים הוא שלב מתקדם בתהליך תיעוש ופיתוח כלכלי. תהליך זה מאופיין בצמיחה  שקשורה באופן הדוק לעלייה בצריכת האנרגיה וכוללת לרוב גם גידול בפריון העבודה, כלומר  שאנחנו מייצרים יותר (במונחי תוצר) עבור אותן שעות עבודה. העליה הזו מושגת לרוב באמצעות שילוב כוח עבודה אנושי עם מכונות - תהליך המחייב צריכה מוגברת של אנרגיה.

כיצד הגידול בפריון קשור להתרחבות  ענף  השירותים? אפשרות אחת היא שהתרחבות  באה לצרוך את העודף המיוצר בענפים  אחרים. דוגמה לכך היא המודל העסקי של אמזון בו הגידול בהובלה ובשילוח משקף את הרחבת השירותים הנלווים לייצור. אפשרות נוספת היא שהגידול בצריכת האנרגיה קשור בעלייה במורכבות החברתית  שמצריכה שימוש בטכנולוגיות מתקדמות יותר ומגדילה את הצורך בפעילויות תומכות ייצור (Facilitation) עבור ענפים אחרים. שירותים כמו ראיית חשבון, לוגיסטיקה וחינוך הם רכיבים חיוניים בתהליכי ייצור סחורות ולכן הביקוש להם צפוי לעלות במקביל לצריכת האנרגיה.

לצורך הדוגמה, ניתן להשוות בין חקלאות קיום (subsistence agriculture) לחקלאות תעשייתית. בחקלאות קיום החקלאים מייצרים את מרבית הכלים שלהם בעצמם, בעוד שבחקלאות תעשייתית נעשה שימוש במכונות גדולות. ייצור ותחזוקת המכונות הללו דורשים עיצוב של מהנדסים, מנהלים לתיאום הייצור ומחנכים להכשרת כוח עבודה מיומן. גם הנתונים בתרשים 4 מצביעים על מגמה זו: ככל שצריכת האנרגיה לעובד בתעשייה האמריקאית גדלה כך עולה גם שיעור התעסוקה בפעילויות דמויות-שירותים שאינן קשורות ישירות לייצור בסקטור התעשייתי.

ההתמקדות בשינויים בתעסוקה הענפית חושפת את מגבלות גישת הדה-מטריאליזציה באמצעות מעבר לכלכלת שירותים. אך מה אם ניתן להגדיל את חלקו של ענף  השירותים בתוצר ללא גידול בשיעור התעסוקה בו? ראיות מוצקות לכך שגידול כזה הוא אפשרי עשוי לספק תימוכין למצדדי הגישה כי הוא יראה שאפשר להגדיל את פריון העבודה בענף.  בעוד שהצעד הזה אפשרי עקרונית, הנתונים מצביעים על קושי ליישם אותו.  השונות הלאומית בשיעור התעסוקה בענף  השירותים מסבירה כ-37% מהשונות בחלקו בערך המוסף. בניתוח הפנים-מדינתי עלייה של 1% בתעסוקה בענף  מובילה בממוצע לעלייה של 0.75% בחלקו בערך המוסף. הסיבה לכך ברורה: מרבית השירותים, כגון  בריאות וחינוך, הם עתירי עבודה ולכן קשה להגדיל בהם את פריון העבודה.

לסיכום, אין עדות שמעבר לכלכלת שירותים מפחית את פליטות הפחמן. להפך, ענף  שירותים גדול יותר מקושר דווקא לשימוש מוגבר בדלקים מאובנים ולפליטות גבוהות יותר לנפש. מכאן שהמעבר לכלכלת שירותים אינו פתרון קסם למשבר האקלים אלא נדרשת מדיניות מכוונת להפחתת פליטות המבוססת על השקעה באנרגיות מתחדשות.