האם קפיטליזם באמת הוביל אותנו ליותר רווחה?

אחד הנרטיבים הנפוצים ביותר ביחס לקפיטליזם ולשוק חופשי הוא שהמצב הטבעי של כלל האנושות לאורך מרבית ההיסטוריה היה של תנאי מחסור קיצוניים: רעב ואי-עמידה בצרכים תזונתיים לצד היעדר נגישות ללבוש ומחסה. על פי נרטיב זה הופעת הקפיטליזם מאז סוף המאה ה-18, שינתה את המצב והביאה לירידה הדרגתית ויציבה בשיעור העוני.

הנרטיב הזה קודם על ידי דמויות בולטות כמו ביל גייטס ומכוני מחקר הדוגלים בכלכלת שוק טהורה כמו מכון קאטו בארה"ב. הנרטיב גם נתמך בווריאציות שונות על-ידי התרשים הבא (תרשים 1.1) המדגים כיצד שיעור האוכלוסייה העולמית החי בתנאים של עוני קיצוני ירד באופן רציף ויציב החל מתחילת המאה ה-19 עד ימינו. ההסבר לירידה החדה בשיעור העוני, על פי הנרטיב, הוא התפשטותו של הקפיטליזם התעשייתי ברחבי העולם שאיפשר לחלק גדול מאוכלוסיית כדור הארץ להיחלץ מעוני ומרעב.

התרשים אכן מרשים אך ניתן לזהות בו שלושה כשלים אמפיריים מרכזיים. הכשל הראשון הוא מסגרת הזמן בה הוא מתמקד. התרשים מציג נתונים החל מ-1820 כדי להדגים את הקשר בין עליית הקפיטליזם לרווחה חומרית. אולם בפועל ראשיתה של המערכת הכלכלית הקפיטליסטית העולמית החלה הרבה קודם לכן: בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה-16. מסיבה זו, כדי להעריך את השפעת הקפיטליזם צריך היה להתחיל את התרשים 300 שנים קודם לכן.

עוד בתחילת הקפיטליזם הוא אופיין בשורה של תהליכי נישול ושעבוד. באירופה תהליכים אלו באו לביטוי בהפקעה ובגידור (enclosure) קרקעות ושטחי גידול ומחיה משותפים (commons) שנישלו חקלאים רבים מאדמתם ובשאר עולם בשיעבוד האוכלוסייה באפריקה והקולוניזציה של צפון, מרכז ודרום אמריקה, הודו ומדינות כמו אינדונזיה ומלזיה. כלומר, כבר בשנים אלו הצמיחה הכלכלית בצפון-מערב אירופה, המרכז הכלכלי העולמי באותה תקופה, נשענה על תהליכים שפגעו ברווחה של אוכלוסיות נרחבות בעולם.

הכשל האמפירי השני נוגע למקור הנתונים על היקף הפעילות הכלכלית במסגרת הזמן שנבחרה. עבור מרבית השנים המוצגות בתרשים, בין 1820 ל-1980, הנתונים נדלו מנתוני תמ"ג היסטוריים ככלי שאמורים לשקף את שיעור העוני באוכלוסייה. ההנחה היא ששיעור הגידול בתמ"ג לנפש מהווה קירוב מספק לשינוי בצריכה הביתית ומעיד על גידול בכמויות המזון, הלבוש והאנרגיה שעמדו לרשות משקי הבית. אולם הנחה זאת היא בעייתית בשני אופנים.

ראשית, בחלקים רבים בעולם התקיימה באותן שנים "כלכלת הקיום" (subsistence economy) בו האוכלוסייה מייצרת לעצמה מזון, לבוש, מחסה ועוד מוצרים בסיסיים. התוצרים של מגוון פעילויות כמו לקיטה, עבודות חוה, דיג וציד לא היו סחורה שנמכרה בשוק ולכן לא נכללו בתמ"ג. מסיבה זו היקף הפעילות הכלכלית וחישוב קו העוני על פיו חסר ומוטה כלפי מטה.

שנית, בין השנים 1820 ל-1950 הופיעו שני תהליכים שמטים את מדידת התמ"ג כלפי מעלה. ראשית, התפשטות הקפיטליזם הביאה להכללת חלק מפעילויות כלכלת הקיום, שכאמור קודם לכן לא נמדדו, לתוך המערכת הכלכלית. במקביל, תהליכי הקולוניזציה בחלקים נרחבים של העולם כללו את נישול האוכלוסייה ממשאבים משותפים והפיכתם לפרטיים שמנוצלים להפקת רווח לבעליהם. למשל, חוות כפריות שסיפקו את הצרכים הבסיסיים של קהילות מקומיות נמחקו ובמקומן הוקמו מטעי כותנה בבעלות פרטית.

כך, למעשה, שונה טיב תהליך הייצור. תשומות (משאבים, עבודה) ותוצרים שהיו מחוץ לשוק בעבר הוכנסו אליו: הפעילות הכלכלית החוץ-שוקית של החווה החקלאית המשיכה לא להיכלל בתמ"ג אבל הפעילות של מטעים כמו כותנה, קני סוכר וקקאו כוללים את מכירת התוצרת בשוק ליצירת רווחים לבעליהם כן נכללה בו.

מהתפתחות זו של הקמת מיזמים קפיטליסטים תוך הרס הפעילות הקודמת של כלכלת הקיום ניתן ללמוד שתהיה הטיה מעלה של מדידת התוצרת הכלכלית ולכן גם הטיה מעלה של התמ"ג. כלומר, ההסתמכות על נתוני התמ"ג למדידת עוני בתקופה הנתונה מוטה פעמיים: היא מודדת בחסר את התפוקות שיוצרו במסגרת כלכלת הקיום ובכך מטה למעלה את העוני בתחילת המאה ה-19, ומודדת ביתר את התפוקות הכלכליות בתקופות המעבר בין כלכלת קיום לכלכלה קפיטליסטית ובכך דוחפת כלפי מטה את שיעורי העוני עם ההתקרבות ל‑1980.

הכשל השלישי בתרשים קשור לאופן בו הוא מגדיר עוני. קו העוני עליו מתבסס התרשים מתבסס על החישוב של הבנק העולמי ($1.9 ליום מותאם לשווי קניה נכון לשנת 2023). החישוב משקלל את מחיריהם של מוצרי בסיס כגון אוכל ולבוש אך גם מוצרים שאינם בהכרח נדרשים לקיום אנושי בסיסי.  אולם החישוב הזה זוכה לביקורת רבה. 

קו עוני מדויק יותר מוצע על ידי החוקרים רוברט אלן (Robert Allen) ומיכאל מוטסוס (Michail Moatsos) והוא נקרא "קו עוני לצרכים בסיסיים" - (basic needs poverty line (BNPL. המדד הזה משקלל סל משתנה של מוצרי בסיס בהתאם לתרומתם לקיום בסיסי, זמינותם בשוק (עד כמה המחיר בר השגה) והערך הקלורי של מוצרי המזון. היתרון במדד זה הוא בכך שהוא כולל רק את המוצרים הזולים הרלוונטיים לקיום בסיסי ומשתנה לפי מחירם בשוק המקומי (בשונה מהמדד האוניברסלי של הבנק העולמי).

ניתוח נתונים זהים בשתי השיטות במקביל מביא לשוני משמעותי באומדן. לדוגמה, במדידת הבנק העולמי שיעור העוני בסין בין השנים 1990 ל-2005 ירד מ-66% ל-19%. לעומת זאת, במדידה לפי ה-BNPL שיעור העוני דווקא גדל בתקופה זו מ-0.2% ל-24% כי בשנים אלה פורקה המערכת הסוציאליסטית של אספקת המזון במדינה.

סביר להניח שתופעה דומה של עליית מחירי מזון, כתוצאה מפירוק מערכות אספקת מזון שהתבססו על כלכלת קיום, התרחשה בדרום הגלובלי לאורך המאה ה-19 עם הגעת הקפיטליזם למדינות אלו. לכן סביר לשער ששיעורי העוני ההיסטוריים שנמדדים בעזרת קו העוני של הבנק העולמי שונים מאלו שהתקיימו בפועל.

לאור הכשלים הללו ברור שהנרטיב ההיסטורי המוכר שקושר בין קפיטליזם להיחלצות מעוני צריך לעבור הערכה מחדש. לשם כך נבחן את רווחת האוכלוסייה העולמית לאורך מאות השנים האחרונות דרך שלושה מדדים: השכר הריאלי, גובה האוכלוסייה ושיעור התמותה באירופה, אמריקה הלטינית, מרכז-דרום אפריקה, דרום אסיה וסין. המסקנה היא כי באף אחד מהאזורים האלה לא צומצם שיעור העוני אלא להפך.

ראשית נבחן את השכר הריאלי של פועלים עירוניים לא מיומנים החל מהמאה ה-14. בחירה זו קשורה לתהליך עלייתו ההיסטורי של הקפיטליזם באירופה בין 1450 ל-1640. בתקופה זו המאבקים בין אוכלוסיית האיכרים ופשוטי העם לאצילים ואליטות ביבשת הובילו לנישול פשוטי העם מאמצעי הקיום המסורתיים שלהם ולהפיכתם לפועלים בשכר במפעלים בערים. 1. 

תרשים 1.2 מציג את המשכורות של עובדים עירוניים לא-מיומנים בארבע ערים אירופאיות מ-1325 ועד 1875. הערך 1 בציר ה-Y מייצג רמת שכר המאפשרת לפועל לכלכל משפחה בת ארבע נפשות הצורכת כמות מספקת של מזון (שיבולת שועל, שעועית, בשר וחמאה) וכן כמות צנועה של לבוש, סבון ודלק. ניתן לראות כי רעב כבד, המיוצג בערכים מתחת ל-1, לא היה נפוץ בקרב אוכלוסייה זו לפני הופעת הקפיטליזם או אחריו.

נתונים דומים אך מקיפים יותר ניתן לראות בתרשים 1.3 שסוקר את כוח הקנייה על פי נתונים היסטוריים מותאמים לקו העוני של הבנק העולמי של פועלים עירונים לא מיומנים במרכז (צפון-מערב) ובפריפרית (מזרח ודרום) אירופה בין המאה ה-14 לתחילת המאה ה-20. כפי שניתן לראות, המשכורות נופלות מתחת לקו העוני ($1.9) רק בתקופות של חוסר יציבות כלכלית וחברתית קיצונית, דוגמת המחלות והרעב במאה ה-14 והמלחמות הנפוליאוניות בשנים 1815‑1792.

צמד התרשימים מחזק את הטענה כי לא סביר שרוב האירופאים חיו בעוני קיצוני טרם הופעת הקפיטליזם (מלבד בתקופות קצובות של חוסר יציבות קיצונית). מעבר לכך, הנתונים מדגימים כי במקום להביא מזור לעוני באירופה הופעת הקפיטליזם בין השנים 1649-1450 לוותה דווקא בירידה ברווחה ביבשת.

עם זאת צריך לזכור שלמרות שרמות השכר לא מרמזות על הימצאות האוכלוסייה מתחת לקו-העוני, הן לא הצליחו לפרוץ מעלה ולהתרחק ממנו באופן ניכר, בעיקר בדרום ומזרח אירופה. במרכז אירופה, בה המשכורות היו גבוהות יותר, העלייה לרמת שכר גבוהה מזו של המאה ה-15 התרחשה רק סביב 1880, ארבע מאות שנים לאחר הופעת הקפיטליזם, ו-50 שנה מאוחר יותר ממה שהנרטיב המוכר מרמז.

חיזוק נוסף לטענות המפריכות את נרטיב העוני הקיצוני לפני הופעת הקפיטליזם מתקבל מניתוח רווחת האוכלוסייה באמריקה הלטינית לאורך מאות השנים האחרונות. למשל, הנתונים על מקסיקו החל מהמאה ה-16 בתרשים 1.4 מראים שעוני בהיקף נרחב ליווה דווקא את הופעת האירופאים שהביאו עימם מלחמות, מחלות ושעבוד האוכלוסייה המקומית. כלומר, עם הופעת הקפיטליזם התרחשה דווקא ירידה ברווחת האוכלוסייה (עם התאוששות לאחר מכן). הנתונים על יתר המדינות בתרשים מראים תנודתיות ברמת החיים של האוכלוסייה בתקופה הנסקרת. כלומר, הקפיטליזם לא הביא איתו שיפור יציב וניכר.

שנית, נבחן את מדד הגובה כאינדיקציה לרווחה ולתזונה מספקת בשנות החיים הראשונות. גם עבור מדד זה לא ניתן להצביע על שיפור מהותי עם התפתחות הקפיטליזם כמו שניתן לראות במקרה הבוחן הדרום אמריקאי (תרשים 1.5). במקסיקו, פרו וברזיל דווקא היתה ירידה בגובה הממוצע של האוכלוסייה שתואמת את חוסר היציבות החברתית-הכלכלית בהן באותן שנים.

שלישית, נבחן את שיעור התמותה. באמריקה הלטינית הגעת הכובשים הספרדים לוותה ברצח עם, שעבוד והפצת מחלות. בעקבות זאת היקף האוכלוסייה הילידית באזור ירד מכ-60-40 מיליון אנשים לארבע מיליון. נתון זה בהחלט לא תומך בטענה כי הקפיטליזם הביא עימו רווחה לאוכלוסייה.

הנתונים ההיסטוריים על שכר, גובה האוכלוסייה ושיעור תמותה באמריקה הלטינית מצביעים על כך שדווקא הגעת הקפיטליזם, אשר לוותה בכיבוש, שעבוד ורצח עם, דחפה את האוכלוסייה לעוני. בפועל, שיפור ברווחת האוכלוסייה ביבשת לא החל עד להופעת התנועות החברתיות הפרוגרסיביות בשנות ה-40 של המאה ה‑20.

בחינת הנתונים לעיל מובילה לשלוש מסקנות המפריכות את הנרטיב על הקשר בין קפיטליזם ורווחה חומרית. ראשית, עוני ומחסור קיצוניים היו נדירים באוכלוסיית העולם טרם עליית הקפיטליזם. נתוני התמ"ג ההיסטוריים בהם משתמשים תומכי נרטיב העוני הקיצוני אינם אמינים לקביעת הקשר. גם נתוני השכר, גובה האוכלוסייה והתמותה לא תומכים בנרטיב. עוני ומחסור קיצוניים היו רק בעתות של חוסר יציבות כלכלית וחברתית חריפה דוגמת מלחמות, מגפות ומהפכות.

שנית, ובניגוד לנרטיב המקובל, הופעת הקפיטליזם מתואמת במקרים רבים דווקא עם הידרדרות ברווחה האנושית. תהליכי הקפיטליזם ברחבי העולם לאורך מאות השנים הנסקרות בנתונים כללו וריאציות שונות של תהליכי נישול מרכוש ופירוקן של מערכות כלכליות-חברתיות יציבות שגרמו לירידה במשכורות ובגובה האוכלוסייה ולעלייה בשיעור התמותה המוקדמת. למעשה, בחלקים מאפריקה, דרום אסיה ואמריקה הלטינית נתוני רווחה מרכזיים עדיין לא שבו לרמתם טרם הופעת הקפיטליזם בהם.

שלישית, באזורים ובתקופות בהם אכן התרחשה התקדמות במדדים היא החלה הרבה יותר מאוחר מאשר הנרטיב השכיח על קפיטליזם ועוני טוען. בצפון-מערב אירופה מדדי הרווחה החלו להשתפר רק החל מ-1880, כארבע מאות שנים לאחר הופעת הקפיטליזם באזור הזה. באזורים פריפריאליים יותר של היבשת, במזרחה ודרומה, סימני הקידמה החלו להופיע רק במחצית המאה ה‑20.

הגם שיש לבסס זאת במחקרים נוספים, שלוש המסקנות מראות שהנרטיב שקושר בין קפיטליזם לעלייה ברווחה הוא כללי ופשטני מדי. הקידמה, שמשתקפת בעליה במדדי רווחה, הושגה דווקא דרך צעדים שמנוגדים לקפיטליזם ולצבירת הון: עלייה בהיקף העבודה המאורגנת והופעתן של תנועות חברתיות פרוגרסיביות שהביאו לארגון הייצור סביב סיפוק צרכים אנושיים, חלוקה מחודשת של עושר, והשקעה במערכות ציבוריות.

הנרטיב לפיו הקפיטליזם הביא רווחה לאוכלוסיית העולם משמש להצדקת המשך קיומה של השיטה הקפיטליסטית. הפרכת הנרטיב מחזירה אותנו לעיסוק בשאלה מה היא שיטת הארגון הכלכלית-חברתית הטובה ביותר לסיפוק הצרכים האנושיים?