אחריות לאומית למשבר האקולוגי

משבר האקלים - התחממות כדור הארץ כתוצאה מפליטות גזי חממה וההשפעותיה העולמיות והמקומיות  - הוא חלק ממשבר אקולוגי רחב יותר שנגרם מפעילות אנושית. שמירה על יציבות המערכות הטבעיות היא תנאי הכרחי להמשך קיומה של החברה האנושית. מצב הגבולות הפלנטריים כיום מדאיג: אנו חורגים לא רק בפליטות גזי חממה, אלא גם משנים שימושי קרקע, מזהמים בכימיקלים, פוגעים במחזורים הביוגיאוכימיים ומאבדים מגוון ביולוגי.

אובדן המגוון הביולוגי חמור במיוחד. הצוות הבין־ממשלתי של האו"ם למגוון ביולוגי ושירותי מערכות אקולוגיות (UN Intergovernmental Science Policy Platform on Biodiversity and Ecosystem Services - IPBES) קבע שאם האנושות תמשיך במסלול הנוכחי כמיליון זנים עלולים להיכחד, חלקם כבר בעשורים הקרובים. מגמה זו מעידה על קיטוע נרחב של בתי גידול, הפרעה משמעותית למערכות הטבעיות וקריסות אקולוגיות.

בעיות אלו נובעות במידה רבה מהשימוש העולמי במשאבים טבעיים: תהליכי כרייה, מיצוי יתר, ייצור, צריכה ופסולת. מחקרים מראים כי התהליכים הללו מקושרים ללמעלה מ-90% מהשונות במדדי הנזק הסביבתי, כלומר הם מהווים את הגורם המשמעותי ביותר בהרס הסביבה. הפאנל הבין-לאומי למשאבים של האו"ם מצא כי שימוש במשאבים אחראי לכ-90% מהאובדן של המגוון הביולוגי והפגיעה במקורות מים.

למרות ההבדלים בהשפעות האקולוגיות של ייצור ושימוש בחומרים שונים, שמושפעים גם משיטות העיבוד, קיים קשר חזק ועקבי בין רמת השימוש המצטברת במשאבים לפגיעה האקולוגית (במתאם של 0.73). לכן, השימוש המצטבר בחומרים הוא מדד קריטי לקביעת מדיניות סביבתית.

השימוש העולמי במשאבים טבעיים גדל באופן דרמטי בחצי המאה האחרונה. בשנת 2017 הכלכלה העולמית השתמשה ביותר מ-90 מיליארד טונות של חומרים - כמות גבוהה בהרבה מהגבול הבר-קיימא שמומחי אקולוגיה תעשייתית ממליצים עליו. מגמת העלייה ניכרת בכל קטגוריות החומרים, כולל ביומסה, מתכות, מינרלים לא מתכתיים ודלקי מאובנים. אבל לא כל המדינות אחראיות בצורה שווה למגמה הזאת; יש מדינות שצריכת המשאבים לנפש שלהן גבוהה בהרבה מאחרות.

כל שימוש במשאבים מפעיל לחץ על המערכות האקולוגיות, אבל יש רמה מסוימת של שימוש שהכרחית לשמירת קיומה של החברה האנושית. איך אפשר להגדיר חריגה מהרמה הזאת ולשייך אותה למדינות מסוימות?

הנחת המוצא לניתוח היא שהמערכות האקולוגיות ומשאבי כדור הארץ משותפים לחברה כולה. לכן לכל איש ואישה זכות לשימוש שווה בהם, כל עוד השימוש הזה עומד בעקרונות הקיימות ולא חורג מהגבולות הפלנטריים.

הנחה שניה היא שהכלכלה הגלובלית ושרשראות האספקה המורכבות שלה יוצרות מצב בו השימוש במשאבים במדינה אחת משפיע ישירות על מדינות אחרות. לדוגמה, מכשיר כמו iPad מכיל חומרים שמקורם ב-748 ספקים ממדינות שונות ולכן צריכת אייפדים בארה"ב או בשוודיה מובילה לפגיעה אקולוגית במדינות שבשרשרת הייצור שלהם, כמו סין, בוליביה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מכאן נובע שיש לבחון את תרומת המדינות השונות במונחי הלחץ האקולוגי העולמי המצטבר.

קיימים שני מדדים לכימות שימוש לאומי במשאבים. מדד אחד הוא צריכת חומר מקומית (DMC - Domestic Material Consumption), שמשקפת את סך החומרים הגולמיים המופקים בגבולות מדינה ואת מאזן סחר החומרים והסחורות שלה (המשאבים והסחורות המיובאים פחות אלו המיוצאים). מדד זה מייצג את המסה החומרית הכוללת של הסחורות הסופיות הנצרכות בתחומי המדינה.

המדד השני  - טביעת רגל חומרית (Material Footprint - MF) או צריכת חומרי גלם  - לוקח בחשבון לא רק את המסה החומרית של הסחורות הסופיות הנצרכות  במדינה, אלא גם את כלל החומרים שהושקעו בשרשרת הייצור של הסחורות. לדוגמה, צריכת החומר המקומית תתייחס רק למסה החומרית של אייפונים, אבל טביעת הרגל החומרית כוללת גם את כל החומרים שנדרשו לייצורם, החל מכריית המתכות ועד לשלבי ההרכבה. טביעת הרגל החומרית משקללת גם את השפעות  הייצור מחוץ למדינה ואת שרשראות האספקה הגלובליות, ומשקפת בצורה מדויקת יותר את השימוש הכולל של מדינה במשאבים ולמשבר האקולוגי.

אקולוגים תעשייתיים הציעו להציב את הגבול העליון העולמי לצריכת משאבים בת-קיימא בטווח של בין 25 ל-50 מיליארד טון בשנה. בפועל, השימוש העולמי במשאבים חרג כבר בשנת 1970 ב-25 מיליארד טון לשנה, ובשנת 1997 הוא חצה את רף ה-50 מיליארד טון. לצרכי חישוב החריגה הגבול בשנים 1996-1970 נקבע בהתאם לרמת השימוש העולמי שנמדדה כל שנה ומשנת 1997 והלאה הגבול העליון הוגדר כ-50 מיליארד טון בשנה.

כיוון שגודל האוכלוסייה שונה, אין טעם להשוות את השימוש האבסולוטי של כל מדינה במשאבים. מחשבים את השימוש במשאבים לנפש, בהתאם לחלק הלאומי ההוגן בכל מדינה (National Fair Share per Capita).

החלק הלאומי ההוגן בכל שנה לא קבוע, אלא משתנה לאורך הזמן, עם השינוי באוכלוסיה ובגבול העולמי. הוא מחושב לפי הנוסחה הבאה:

החריגה הלאומית היא צריכת המשאבים של המדינה פחות חלקה ההוגן בשנה נתונה:

כדי להעריך את האחריות הלאומית לאורך התקופה, מחלקים את סך כל החריגות השנתיות של כל מדינה בסך כל החריגה העולמית:

לפי החישוב, בשנים 2017-1970 הופקו ונצרכו בעולם כ-2.5 טריליון טונות של חומרים, מתוכם 1.1 טריליון  שחרגו מהגבול בר‑הקיימא.

המדינות בעלות ההכנסה גבוהה (High Income Countries) לפי סיווג הבנק העולמי, שאוכלוסייתן מהווה רק כ-16% מהאוכלוסייה העולמית, תרמו כ-74% מהשימוש העודף המצטבר במשאבים. מדינות בעלות ההכנסה הבינונית-גבוהה תרמו כ-25% לשימוש העודף והמדינות בעלות ההכנסה בינונית-נמוכה ונמוכה אחראיות לפחות מ-1% בלבד.

מבחינת אחריות לאומית, ארצות הברית מובילה בשימוש העודף במשאבים, ואחראית לבדה ל-27% מסך החריגה העולמית. מדינות האיחוד האירופי ובריטניה אחראיות במשותף לכ-25% מהשימוש העודף וסין, שמוגדרת כמדינה בעלת הכנסה בינונית-גבוהה, תורמת כ-15%. לעומת זאת, מדינות הדרום הגלובלי, שכוללות את אמריקה הלטינית, הקריביים, אפריקה, המזרח התיכון ואסיה, אחראיות רק לכ‑8%.

חמישים ושמונה מדינות, שאוכלוסיתן כוללת כ-3.6 מיליארד איש, ביניהן הודו, אינדונזיה, פקיסטן, ניגריה ובנגלדש, נשארו בגבול חלקן ההוגן בשימוש במשאבים. מדינות בעלות הכנסה גבוהה חורגות משמעותית מהחלק היחסי ההוגן לנפש בשימוש במשאבים. החריגה של אוסטרליה, למשל, גבוהה פי ארבעה מזו של סין ופי שבעה מזו של ברזיל.

במהלך התקופה הנסקרת חלו שינויים משמעותיים באחריות הלאומית לשימוש עודף במשאבים. ארצות הברית חרגה בעקביות מחלקה ההוגן, אבל למרות שהחריגה האבסולוטית שלה גדלה, חלקה היחסי בעשרים השנים האחרונות פחת. מגמה דומה התרחשה גם באירופה ובמדינות אחרות בעלות הכנסה גבוהה.ירידות אלו  נבעו בעיקר מעלייה חדה בשימוש במשאבים בסין, המורכבת ברובה משימוש חומרי בנייה לפיתוח תשתיות. החריגה של סין התחילה רק ב-2001, אבל מאז היא גדלה בקצב מהיר.

האחריות המצטברת והאופן בו היא מתחלקת תלויות מאד בשנה בה בוחרים להתחיל את המדידה. לדוגמה, ארצות הברית צרכה לפחות שמונה טונות משאבים לנפש לשנה מאז 1870, תחילת הרישום הלאומי, 13 טונות בשנת 1932 ו-29 טונות בשנת 1970, בעיקר בעקבות פיתוח תשתיות. גם בריטניה, האיחוד האירופי ומדינות אחרות בעלות הכנסה גבוהה עברו כנראה תהליך דומה של האצה במאה ה-20, אבל צריכת המשאבים העודפת שלהן לא נכללה בחשבונות המצטברים שהוצגו כי היא התרחשה לפני תחילת המדידה.

לעומת זאת, מדינות בדרום הגלובלי, שעיקר התיעוש שלהן התרחש בשנים האחרונות ולכן נכלל בתקופת הניתוח, נושאות לכאורה באחריות גבוהה יותר לחריגה בשימוש במשאבים. המצב בולט במיוחד במקרה של סין, שם פיתוח התשתיות התרחש בעיקר מאז שנת 2000. אבל אם האחריות הייתה מחושבת תוך התחשבות בכך שההתפתחות התעשייתית קרתה בתקופות שונות באזורים שונים, כנראה שהאחריות המצטברת של ארה"ב ושל האיחוד האירופי הייתה גבוהה בהרבה, וזאת של מדינות הדרום הגלובלי נמוכה יותר.

הערכת ניצול המשאבים על פי חלקן ההוגן של מדינות מאפשרת להצביע על האחריות המוגברת של המדינות העשירות למשבר האקולוגי בו אנחנו נמצאים ועל החוב האקולוגי שלהן כלפי שאר העולם. מעבר לכך, רוב הלחץ האקולוגי מהצריכה העודפת במדינות העשירות מועבר למדינות עניות יותר. יותר ממחצית מהצריכה העודפת במדינות העשירות מקורה משאבים שמנוכסים ממדינות הדרום הגלובלי, משאבים שיכלו לשמש לפיתוח הכלכלה המקומית ולסיפוק צרכי האוכלוסייה במקום. גם ייצור מוצרי הצריכה מתבצע בעיקר במדינות עניות, כך שהמדינות המפותחות למעשה מייצאות את ההשפעות הסביבתיות והכלכליות השליליות שלהן למדינות העניות.

כדי להגיע לרמת שימוש בת-קיימא ולמנוע הדרדרות אקולוגית נוספת המדינות העשירות צריכות לצמצם בכ-70% בממוצע את רמת ניצול המשאבים שלהן בדחיפות, מה שידרוש צעדי מדיניות דרמטיים וחקיקה משמעותית. המעבר ידרוש שינוי יסודי ואימוץ עקרונות של אי-צמיחה ופוסט-צמיחה: זניחת התמ"ג כיעד מדיניות מרכזי, הפחתת האי-שוויון, וארגון מחדש של הכלכלה כך שהיא תתמקד בסיפוק צרכים אנושיים ותצמצם ייצור מיותר. אימוץ הגישות האלו יכול להוביל להפחתה משמעותית בשימוש במשאבים, תוך שמירה על רמת חיים טובה לכלל האוכלוסייה.