מדיניות האקלים של האו״ם ושל המדינות החתומות על הסכם פריז מבוססת על שתי הנחות: המשך צמיחה כלכלית והסתמכות על טכנולוגיה והתייעלות. אבל הנחות אלו עלולות להיות מסוכנות ויש המציעים דרך אחרת שתאפשר רמת חיים ורווחה גבוהות תוך הפחתת השימוש באנרגיה ובחומרים.

האנושות מתמודדת כיום עם משבר אקלימי שמחייב שינוי מדיניות. כדי לבחון את השינוי הנדרש מדענים ואנשי מדיניות ברחבי העולם מרכיבים "תרחישי מיטיגציה" – מודלים שמטרתם לבחון אסטרטגיות התמודדות שונות כדי לעמוד ביעדי הפחתת פליטות גזי החממה שהוגדרו בהסכם פריז. הארגון המרכזי המפרסם תרחישים מסוג זה הוא הפאנל הבין-ממשלתי להתמודדות עם שינויי האקלים (IPCC), גוף הפועל מטעם האו״ם.

בתרחישים הקיימים הנחת המוצא היא כי כל מדינות העולם צריכות להמשיך לשאוף ולפעול לצמיחה כלכלית עד סוף המאה הנוכחית בלי קשר לרמת העושר הכלכלי שכבר הושגה בהן. הנחה זו, אולם, בעייתית. הסיבה המרכזית לכך היא שצמיחה כלכלית צפויה להעלות משמעותית את הביקוש לאנרגיה ועל כן קיומה מקשה על מעבר לכלכלה נטולת פחמן. 

כדי לגשר על הפער בין השלכות הצמיחה הכלכלית ליעדים שהוגדרו בהסכם פריז, ובראשם עצירת ההתחממות הגלובלית מתחת ל-1.5 מעלות, תרחישי המיטיגציה המוצעים כיום נסמכים על טכנולוגיות לסילוק פחמן ועל התייעלות משמעותית בתהליכי ייצור שיאפשרו ניתוק מוחלט בין עלייה בתמ״ג לשימוש באנרגיה.

ההסתמכות על נקודות אלו מסוכנת. הטכנולוגיות לסילוק פחמן הן ספקולטיביות, ועוד לא ברור אם היקף האנרגיה אשר יהיה דרוש ליישומן לא יביא לנזק העולה במונחי עלות-תועלת על תרומתן. באשר לשאיפה לניתוק מוחלט בין צמיחה כלכלית לשימוש באנרגיה מדענים מזהירים כי לא בטוח שניתן להגיע לכך ולכן קיים סיכון שתרחישים הנסמכים על פתרונות אלו לא יספקו מענה הולם.

בהתחשב בסיכונים הקיימים, כלכלנים אקולוגיים מציעים גישה אלטרנטיבית שראוי להכיר. לגישתם, במדינות בהן רמת ההכנסה גבוהה אין הכרח בהמשך צמיחה כלכלית. במקום להמשיך ולכוון לצמיחה מתמדת, מדינות אלו יכולות ליישם מדיניות פוסט-צמיחה המכווונת לשמירה על כלכלה יציבה ולתמיכה בתהליכים חברתיים וכלכליים מיטיבים.

לרוב, מעצבי מדיניות רואים בצמיחה כלכלית ביטוי לקדמה ולהתפתחות חברתית. יחד עם זאת, מעבר לסף מסוים, המתאם (קורלציה) בין תמ״ג למדדים חברתיים נשבר או הופך זניח. מנתוני מאקרו עולה כי מדינות בעלות רמת הכנסה גבוהה חצו רף זה לפני זמן רב. המדדים החברתיים המרכזיים של ספרד, למשל, טובים יותר מאלו של ארה"ב, לרבות תוחלת חיים גבוהה ב-5 שנים, למרות שהתמ״ג לנפש בה נמוך ב-55% מבארה"ב. מדוגמה זו ניתן ללמוד שמה שצריך כדי להשיג יעדים חברתיים הוא לא עלייה מתמדת בייצור אלא תעסוקה ושירותים נגישים לכל. הדרך הנכונה לקדם יעדים אלו במדינות בעלות רמת הכנסה גבוהה חלוקה הוגנת של הכנסה ועושר, הסתפקות (sufficiency) ושירותים ציבוריים אוניברסליים.

למרות שמדיניות פוסט-צמיחה מאפשרת לעמוד ביעדים שנקבעו בהסכם פריז בלי להתבסס על טכנולוגיות להסרת פליטות או על התייעלות דרמטית בייצור, גישה זו לא נלקחה בחשבון בתרחישי המיטיגציה המרכזיים הקיימות כיום. אם רוצים לכבד את עקרון הזהירות המונעת ולקדם דיון ציבורי על דרכים אלטרנטיביות להתמודדות עם המשבר על התרחישים להתרחב כך שהם יכללו גם את גישת הפוסט‑צמיחה.

הנחות מסוכנות

כדי להפחית את כמות הפליטות לפי יעדי הסכם פריז, מדינות עשירות צריכות להפחית את הפליטות שלהן משמעותית. הפחתה כזו תואמת גם את תרומתן ואחריותן המוגברת למשבר. אם מניחים שמדינות עשירות תמשכנה לצמוח בקצב הנוכחי אז יהיה עליהן להפחית את הפליטות הנובעות מהייצור שלהן ביותר מ-12% בשנה. מדובר באתגר משמעותי בהתחשב בעובדה שהמדינות המעטות שהצליחו לנתק באופן מוחלט את התמ״ג מפליטות (דוגמת ספרד, בריטניה ורומניה), הצליחו להפחית פליטות רק ב-3.4% בממוצע בשנה בין השנים 2015‑2005.

ה-IPCC מגשר על הפער בין יעדי הסכם פריז לרוב תרחישי המיטיגציה באמצעות ההנחה שטכנולוגיות להסרת פליטות, בעיקר ביו-אנרגטיות עם לכידת פחמן ואחסונו (bioenergy with carbon capture and BECCS - storage), יפותחו ויוטמעו בהיקף נרחב עד סוף המאה. עם זאת, בשנים האחרונות, הנחה זו סופגת ביקורת רבה. פריסה רחבה של פתרונות BECCS תצריך כמות אדירה של אדמות חקלאיות ומים עבור דלקים ביולוגיים שיבואו ככל הנראה על חשבון ייצור מזון. יתרה מכך, הסבת הקרקעות לפתרונות אלה מביאה גם לשחרור פליטות, לאובדן מגוון ביולוגי ולדלדול מקורות מים.

טכנולוגיה נוספת היא מתקנים ללכידת פליטות ישירות מהאוויר ואחסונן (direct carbon capture with storege - DACCS). טכנולוגיה זו עשויה בתיאוריה לפתור חלק מהבעיות המוזכרות לעיל, אך במקביל צפויה לדרוש עד כ-50% מכמות החשמל המיוצרת כיום בעולם כגי להגיע ליעדי הפחתת הפליטות הנדרשים. שתי הטכנולוגיות דורשות גם מקום לאחסון הפחמן המוסר.

לאור החששות הללו מדענים סבורים שהסתמכות על טכנולוגיות הסרת פליטות מסוכנת וספקולטיבית ותוביל למסלול בו לא ניתן יהיה לעצור את עליית הטמפרטורה. מעבר לכך, אפילו אם הטכנולוגיות הללו יוטמעו בהצלחה בטווח זמן קצר אז הן פותרות רק את בעיית הפליטות אך לא את הבעיות האחרות שנובעות מעלייה בשימוש במשאבים כמו שינוי בשימושי קרקע, אובדן המגוון הביולוגי ופריצות גבולות פלנטריים נוספים. מכאן שהסתמכות על טכנולוגיות פליטה שלילית אינה גישה אקולוגית קוהרנטית למשבר איתו אנו מתמודדים.

אם מצמצמים את ההסתמכות על הטכנולוגיות האלו בתרחישים האפשריים אז הדרך היחידה להשיג את יעדי הסכם פריז היא להפחית באופן משמעותי את הביקוש לאנרגיה. גישה זו מיוצגת בכמה מתרחישי המיטיגציה דוגמת ביקוש מועט לאנרגיה low energy demand) - LED) של ה-IPCC, לפיו בשנת 2050 הביקוש הגלובלי לאנרגיה ירד מ-400 אקסה-ג׳אול (EJ) בשנה ל-245 בשנה. ההפחתה הזו תושג בעיקר על ידי צמצום השימוש במשאבים, במיוחד בצפון הגלובלי.

אלא שתרחישים המבוססים על ירידה בביקוש לאנרגיה פותחו באמצעות מודלים משולבים (integrated assessment models) שמניחים המשך צמיחה כלכלית. לכן, כדי להגיע להפחתה הנדרשת, הם חייבים להניח ניתוק מוחלט של התמ״ג העולמי משימוש באנרגיה וחומרים, שלפי מחקרים רבים ההתכנות שלו נמוכה שכן הנתונים מצביעים על קשר הדוק בין תמ״ג לשימוש באנרגיה.

ניתוק יחסי (מצב בו העליה בכמות הפליטות קטנה מהעלייה בתמ"ג) כבר קיים במרבית מדינות העולם, במיוחד במדינות עשירות. עם זאת עלינו להיות מודעים לכך שניתוק יחסי יכול להימדד כתוצאה מכך שהייצור עבר למדינות אחרות כך שהתמ"ג ממשיך לגדול אבל לא יהיה גידול בפליטות. ניתוק מוחלט (עלייה בתמ״ג ללא עלייה בכמות הפליטות) לא קיים כרגע ברמה אזורית או גלובלית והערכות צופות שלא ניתן יהיה להגיע להפחתה מוחלטת בצריכת האנרגיה בקצב הצמיחה הנוכחי.

הסבר אחד למצב זה הוא שהתייעלות בתוך מערכת כלכלית מכוונת צמיחה ממונפת לרוב להרחבת הייצור והצריכה שמובילה להגדלת השימוש בחומרים ואנרגיה. תופעה זו מכונה "אפקט ריבאונד", ובתרחישים הקיימים היא לא נלקחת בחשבון בצורה מספקת. עלייה בשימוש באנרגיה ובכמות הפליטות מתקיימת גם עם המעבר של מדינות מתועשות מחקלאות וייצור לשירותים ובמקביל להתייעלות בייצור.

פוסט-צמיחה כאלטרנטיבה

בהתחשב בכל היבטי אי-ודאות אלו ייתכן שהתרחישים הצפויים במציאות הנוכחית לא יובילו לעמידה ביעדי הסכם פריז. לכן הגיוני לשקול גישות אלטרנטיביות, כמו פוסט-צמיחה, שיפחיתו את הצורך להישען על טכנולוגיות להפחתת פליטות וניתוק מוחלט. לשם כך צריך בראש ובראשונה לקבל את העובדה שנדרשת הפחתה משמעותית בביקוש לאנרגיה ולחומרים כדי להצליח במעבר מהיר לכלכלה נטולת פחמן מבלי לזנוח את המדיניות המקדמת הסתפקות והתייעלות בייצור.

לשם כך חוקרים מאסכולת חוקרים מאסכולת אי-צמיחה קוראים למדינות עשירות לזנוח את המרדף אחר צמיחה כלכלית ולהתמקד בקידום יעדים חברתיים על-ידי סיפוק צרכים בסיסיים, הפחתת אי-השוויון, הבטחת שכר מינימום שמספק קיום בכבוד, שמירה על שיעור תעסוקה גבוה על-ידי קיצור שבוע העבודה, והבטחת גישה אוניברסלית לשירותי בריאות, חינוך, תחבורה, אנרגיה, מים ודיור בהישג יד. גישה כזו יכולה להבטיח יציבות חברתית ללא צמיחה כלכלית ולאפשר למדינות לשנות דפוסי ייצור וצריכה לא הכרחיים שהרסניים לסביבה.

ליישום הגישה החוקרים מציעים צעדי מדיניות קונקרטיים במספר תחומים:

תחבורה – מעבר ממכוניות פרטיות לתחבורה ציבורית, וצמצום טיסות על ידי ביטול סובסידיות בענף התעופה והעלאת מיסוי על דלקים המשמשים לתעופה.

תעשייה – הארכת חיי מוצרים באמצעות מתן אחריות ואפשרות לתקן, רגולציות נגד התיישנות מתוכננת, תמריצים לקניית מוצרים יד שנייה על-פני חדשים, והפיכת הייצור והצריכה למקומיים עד כמה שניתן כדי להפחית את הצורך בהובלה.

חקלאות – הפחתת אובדן מזון, צמצום ייצור תעשייתי של בשר וחלב במקביל למעבר לתזונה בריאה יותר מבוססת צמחים.

בנייה – קידום שיפוץ ירוק ותחזוקה הולמת של בניינים על פני בניה חדשה, שיפור ההתייעלות האנרגטית במבנים, הקטנת מבני מגורים ומיסוי פרוגרסיבי על מקרקעין.

תכנון עירוני – קידום מרכזי עבודה, קניות ובילויים במרחק 15 דקות משכונות מגורים כדי להפחית את הצורך בהתניידות והסבת חלקים מהמרחב העירוני מכבישים ומקומות חנייה לתשתיות עבור תחבורה ציבורית.

צעדי מדיניות כאלו יאפשרו מעבר לכלכלה נטולת פחמן באורח מהיר יחסית והשגת יעדי הסכם פריז מבלי להסתמך רק על טכנולוגיות להסרת פליטות והתייעלות בייצור. מחקר שנערך לאחרונה העריך שיישום מדיניות מסוג זה יכול להפחית את הביקוש הגלובלי לאנרגיה ל-150 אקסה-ג׳אול, הרבה מתחת לתרחיש LED או תרחישים אחרים של ה‑IPCC.

לצד צעדי המדיניות המוזכרים חשוב לקדם גם עקרונות הנוגעים לחלוקה שוויונית. תרחישים קיימים מניחים פער משמעותי בצריכת אנרגיה לנפש בין הצפון הגלובלי לדרום הגלובלי. גישה זו בעייתית מבחינה מוסרית ומבחינה פוליטית (איזו סיבה יש לנציגי הדרום הגלובלי להסכים לתרחישים אלו?), והיא לא הולמת את ההתפתחות האנושית והחברתית. במקום זאת עלינו לשקול תרחישים המניחים חלוקה שווה, כלומר הפחתת הייצור והצריכה בצפון הגלובלי תוך הגברת צריכה וייצור הכרחיים בדרום הגלובלי, כך שצריכת האנרגיה לנפש תתחלק באופו שווה ותקדם רווחה אנושית כוללת תוך יציבות אקלימית.

תרחישי פוסט-צמיחה עשויים להיראות שאפתניים במישור החברתי-פוליטי, אך התרחישים האחרים הקיימים כיום הם שאפתניים לא פחות (ואולי אף יותר) מבחינה טכנולוגית. לכן שתי הגישות צריכות לקבל התייחסות שווה כשדנים בתרחישים עתידיים אפשריים להתמודדות עם המשבר.

אל לנו להניח א-פריורית כי האטה בקצב הצמיחה הכלכלית תוביל להעמקת אי-השוויון, מלחמות אזוריות וצמצום החדשנות הטכנולוגית. מחקרים ומודלים רבים מצביעים על תרחישים אלטרנטיביים בהם מגדילים את השוויון, ממשיכים להשקיע בחדשנות טכנולוגית ומשיגים התקדמות חברתית מבלי להמשיך ולצמוח. 

כדי לייצר תחזיות ריאליות לעתיד פוסט-צמיחה חייבים לעדכן את המודלים הנוכחיים שהמוסדות הלאומיים והבינלאומיים משתמשים בהם או ליצור מודלים חדשים. מסגרות עבודה אלטרנטיביות כאלו יאפשרו לנו לראות אפשרויות חדשות ויעזרו להרחיב את הדיון הציבורי במגוון אופציות המדיניות נוספות.