העתיד שלנו בעידן האנתרופוקן

מגפת הקורונה חשפה עד כמה בני אדם והטבע שלובים זה בזה בעידן הגלובלי של ימינו. ברצוננו לסקור את הדינמיקה בין האדם, החברה והטבע ולהדגים כיצד אירועי קיצון כמו מגיפות ושינויי אקלים יכולים להשפיע עליה, ומה ניתן לעשות כדי להתמודד עם אירועים מסוג זה. 

במאה האחרונה, ובמיוחד מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, הפעילות האנושית התרחבה בתאוצה והפכה את האנושות לחברה גלובלית מחוברת. ההתפשטות הזו הגיעה למימדים כה נרחבים עד שהיא החלה להשפיע על אופן הפעילות של מערכות כדור הארץ והביוספרה ברמה הפלנטרית. מגמה זו הובילה להתפתחות זרם בקרב גיאולוגים המבקשים להגדיר עידן גיאולוגי חדש, עידן האנתרופוקן, בו בני אדם הפכו לכוח החזק והמשפיע ביותר המניע שינויים בכדור הארץ. 1 כיצד באה לידי ביטוי הדומיננטיות האנושית על כדור הארץ ומה מאפיין את עידן האנתרופוקן? 

בשנת 1800 עמדה האוכלוסייה האנושית על כמיליארד בני אדם. כיום המספר הוא כמעט 8 מיליארד והוא צפוי להתייצב על 11-9 מיליארד עד סוף המאה. עם הגידול באוכלוסייה חלו שינויים גם בדפוסי החיים. למשל, בני אדם הפכו למין אורבני. 55% מאוכלוסיית העולם גרה כיום באזורים עירוניים, והצפי הוא כי עד אמצע המאה שבעה מתוך כל עשרה אנשים יגורו בהם. במונחים גיאוגרפיים המשמעות היא בניית עיר בגודל של ניו יורק אחת לשמונה ימים.

למגמה זו השלכות שונות, כגון צרכנות מוגברת. משקל כל הדברים מעשה ידי אדם - החל מבתים וגשרים וכלה במחשבים ובגדים - עומד לעבור את המסה של כל הדברים החיים על פני כדור הארץ. אורבניזציה גם משפיעה על הנוף והמגוון הביולוגי ביבשה ובים. מתוך כלל שטחי כדור הארץ שאינם מכוסים קרח, כ-75% מהשטחים עברו שינוי כתוצאה ישירה של פעילות בני האדם, ומצטברות יותר ויותר הוכחות לכך שאזורים עירוניים מאיצים שינויים אבולוציוניים עבור מגוון מינים בעלי תפקיד חשוב במערכת האקולוגית.

עידן האנתרופוקן מאופיין גם בהיפר-קישוריות של החברה האנושית הפועלת במהירות וביעילות גבוהה מאוד במספר תחומים: שרשראות ייצור ואספקת מזון גלובליות, מערכות סחר, שווקים פיננסיים, תנועה נרחבת של בני אדם ופרישה נרחבת של אמצעי תקשורת. בביוספרה של עידן האנתרופוקן, המערכות הטבעיות והמערכות האנושיות לא רק קשורות, אלא שלובות זו בזו על פני זמן ומרחב. אירועים מקומיים עשויים להחריף לכדי משברים עולמיים ומקומות ספציפיים בעולם מושפעים מדינמיקות גלובליות. 

לדוגמה, בשנים האחרונות הפכה שרשרת אספקת המזון יותר ויותר גלובלית ופחות מקומית, ועל כן מפגעים שהיו פעם מקומיים הופכים כיום לנפוצים יותר ברמה הגלובלית. כך מלחמת רוסיה-אוקראינה, שלשתיהן נתח נכבד משוק החיטה העולמי, הובילה למחסור באספקת חיטה לשווקים שונים בעולם שאינם קשורים כלל למלחמה.

הדינמיקה הגלובלית אינה משפיעה רק על בני אדם והחברה בה הם חיים אלא גם על הדינמיקה של מערכות הטבע. באופן ספציפי, אובדן המגוון הביולוגי הוא סימפטום מרכזי של עידן האנתרופוקן. בני אדם הפכו לגורם הקובע באופן ישיר אלו מינים ישרדו או יכחדו ובכך משפיעים על האבולוציה של כל היצורים על פני כדור הארץ.

ההתפשטות המואצת של הפעילות האנושית שחקה גם את העמידות והיכולת של הביוספרה ומערכות כדור הארץ להגיב לשינויים, וכעת מאיימת על השלומות, השגשוג ואפילו ההישרדות האנושית. חוקרים מעריכים כי בחמישים השנים הקרובות 3-1 מיליארד בני אדם צפויים לחוות תנאי אקלים החורגים מאלו שסייעו לאנושות לשגשג ב-6,000 השנים האחרונות.

ההתחממות הגלובלית כתוצאה מפעילות אנושית היא חסרת תקדים. התקופה החמה ביותר באלפיים השנים האחרונות נרשמה בסוף המאה העשרים והיא ממשיכה אל תוך המאה ה-21 עם ממוצע הטמפרטורות הגבוה ביותר שנרשם אי פעם. התחממות זו משנה את היכולת של אוקיינוסים, יערות ומערכות סביבתיות נוספות ללכוד ולאחסן פחמן דו-חמצני ובכך מחלישה את יכולת ההתאוששות של הסביבה אל מול זעזועים, משברים, ומקרי קיצון או נקודות מפנה.

מערכת כדור הארץ מורכבת מתת-מערכות הפועלות במקביל ומשפיעות זו על זו בתרומתן לאיזון על פני כדור הארץ, ועל כן שינויים בהן מהווים נקודות מפנה. לכל תת-מערכות יש סף שברגע שיחצה יחל אפקט כדור שלג של השפעות שימנעו חזרה למצב מאוזן. שינויי אקלים קיצוניים כמו ההתחממות הגלובלית מעמידים בפנינו סכנה של חציית הסף שיוביל לשינויים שמדענים מתקשים להעריך את מלוא השפעתם ומשמעותם. 

מכאן ברור עד כמה חשוב להגביל את ההתחממות הגלובלית בהתאם ליעדים שנקבעו בהסכם פריז. אך למעשה האתגר רחב יותר משאלת האקלים לבדה; האתגר האמיתי הוא ליצור מסגרת חיים שתהיה גמישה לאירועי קיצון ותאפשר לנו להמשיך לחיות בשלומות. שינויים והתאמות בקנה מידה קטן כבר אינם מספיקים. יש צורך בשינויי עומק לייצר עתיד הוגן ובר קיימא.

למגוון הביולוגי תפקיד חשוב בבלימת זעזועים ואירועי קיצון. היכולת של מינים שונים להתאים את עצמם לנסיבות משתנות מחזקת את יכולת העמידה של הביוספירה בתגובה לשינויים ומהווה "תעודת ביטוח" לשיקום המערכת האקולוגית.

דוגמה לכך הם יערות האמזונס. שמירה על קיומם של מגוון זני צמחים ביערות הענק האלה תאפשר להם להסתגל לתנאי אקלים חדשים, כמו עליה בטמפרטורה, ולהמשיך לשמור תפקידם החשוב כמבלע פחמן (carbon sink). בצורות תכופות וקשות יכולות להפר את איזון המערכות הטבעיות באמזונס, אך מגוון ביולוגי רחב מפחית את הסיכון של אובדן היערות ובעלי החיים בו כי ככל שהמגוון הביולוגי רחב יותר כך גדלות האפשרויות להסתגל לתנאים חדשים ולשרוד. למשל, חרק הניזון מצמח מסוים, שאולי לא שרד בצורת, יחפש צמח אחר ממנו הוא יכול להיזוֹן ולשרוד. אם תימצא חלופה כזו ותבטיח את הישרדותו אז הוא יוכל למנוע פגיעה נוספת בשרשרת המזון ובאיזון המערכת האקולוגית בה הוא חי. אם הוא לא יצליח לשרוד יפחת גם הסיכוי של צמחים ובעלי חיים אחרים שנסמכים עליו לקיומם לשרוד.

אולם בפועל חלקים נרחבים מהביוספרה של כדור הארץ הוסבו למערכות אקולוגיות הומוגניות המשמשות לייצור זן אחד של יבול וכתוצאה במרבית העולם נעלמו עד 90% מזני היבול. כך נעלמו זנים שונים ופחות נפוצים של אורז וחיטה בשל החלפתם בזנים רווחיים וקלים יותר לייצור. ההסבה הזו אמנם מייעלת את אספקה של מוצרים שונים בשוק, אך ההטרוגניות והמגוון הביולוגי נפגעים וכתוצאה נחלש חוסן המערכת האקולוגית.

מגפת הקורונה חשפה את אי-השוויון בפגיעות למשברים ואת הפער בין היכולות של קהילות אמידות לאלו החסרות את המשאבים הכלכליים לקיום מינימלי בכבוד להתמודד עמם. גישות שונות לקיימות כוללות לרוב שיח על שוויון, שירותים אוניברסליים וצמצום העוני. הרעיון שהאנושות מנותקת מהביוספרה גם איפשר את התפתחותם של מודלים כלכליים המנותקים מהביוספירה. בבסיס המודלים האלו עומדת ההנחה כי פיתוח טכנולוגי יאפשר לבני האדם ליהנות מצמיחה תמידית בתמ"ג ובכך יובל לעלייה בשלומות. כיום תפיסה זו מתנגשת עם ההבנה שהביוספרה אינה חסינה דיה לספק לנו את כל מה שאנו דורשים ממנה, ולכך השלכות מרחיקות לכת על המודלים עליהם מבוססת המדיניות הכלכלית הנהוגה כיום במרבית המדינות. 

בעשורים האחרונים מרבית המדינות עבורן קיים מידע סטטיסטי הולם רשמו עלייה ברמות אי-השוויון בעושר ובהכנסה של אזרחיהן. עלייה באי-שוויון יכולה להוביל להידרדרות סביבתית ממספר סיבות.

סיבה אחת היא ההתלכדות של עוני ודרדור סביבתי. במדינות עניות באופן יחסי הכנסה נמוכה מובילה להשקעה פחותה בתשתיות פיזיות ובחינוך והיעדר השקעות בתחומים אלו עלול להביא ללחץ מוגבר על ההון הטבעי במטרה לייצר הכנסה או לספק צרכים בסיסיים ביתר שאת. לדוגמה לכך היא, עיבוד יתר של האדמה בניסיון להפיק ממנה תוצרת חקלאית. הלחץ המוגבר מוביל לשחיקת המשאבים הטבעיים באיזור ועל כן לירידה בפוטנציאל הייצור החקלאי, שיובילו בתורם לירידה נוספת ברמות ההכנסה וחוזר חלילה. כך מלכודת העוני ומלכודת ההידרדרות הסביבתית מזינות זו את זו.

הסיבה השנייה היא שאי-שוויון עלול לערער את תחושת הקהילתיות, האמון והמטרה המשותפת בקרב אנשים החיים זה לצד זה. כפועל יוצא נפגעת יכולתם לנהל בצורה מוצלחת נכסים טבעיים משותפים, החל מתכנון ואכיפת מנגנוני לשמירת נכסי טבע מקומיים ועד לטיפול והתמודדות עם משבר האקלים. כמו כן, זעזועים כלכליים וסביבתיים עלולים לדחוף אנשים לעוני. אנשים עם פחות משאבים ואמצעים להתמודד עם אירועים בלתי צפויים הופכים פגיעים יותר לשינויי אקלים ואירועי קיצון כמו שטפונות או בצורת. החשש הוא שמשברים סביבתיים יצמצמו את הביטחון הכלכלי של אנשים וכתוצאה יחריפו קונפליקטים חברתיים.

ככל שלחצי האנושות על הביוספרה גוברים כך גם התקווה שקדמה טכנולוגית תאפשר לאנושות לזהות, להסתגל ולהגיב לשינויי אקלים מבלי ליצור נקודות תורפה חדשות. אולם שינויים טכנולוגים לבדם לא יובילו לקיימות. לשם כך חייב להיות גם שינוי חברתי ותרבותי שיכוון את הטכנולוגיה לכיוון צודק והוגן יותר.

אין ספק ששינויים טכנולוגיים כמו בינה מלאכותית או ביולוגיה סינטטית פותחים בפנינו מגוון אפשרויות שלכל אחת מהן השפעות חברתיות וסביבתיות משמעותיות. יחד עם זאת, הבחירה באלו מן האפשרויות היא בידם של בני אדם והמוסדות שמנהיגים אותם. לדוגמה, התפתחות מהירה בטכנולוגיית דנ״א וביו-אינפורמטיקה אפשרו לדגום ולחקור את הדנ״א של האוקיינוס. עם זאת, לא לכל המדינות או החברות המסחריות ניתנת גישה שווה לממצאים אלו.

שינוי עמוק ואמיתי בדרך בה העולם פועל, ככל שיקרום עור וגידים, יגיע מהתלכדות של מגוון תהליכים בתחומים: טכנולוגיים, תרבותיים וחברתיים. במובן זה אתגרים ומשברים טומנים בחובם הזדמנות לשינוי. משברים עשויים להוביל לניפוץ התפיסות הקיימות ובכך לשחרר תקיעות, חדשנות, ובמה ליוזמות ודמויות פוליטיות וחברתיות חדשות שיובילו את המערכת לשינוי.

מאחר ששינויי האקלים אינם תופעה מבודדת אלא תוצאה ישירה של ההתפשטות האנושית על פני כדור הארץ, לא מספיק לחתור רק להפחתת היקף הפליטות הנובעות משריפת דלקים מאובנים. בנוסף יש ליישם שינוי מערכתי וחברתי שיבטיח חיי רווחה גם לדורות הבאים. לשם כך נדרש שינוי תפיסה בנוגע לדרך בה מתמודדים עם משבר האקלים. יש לעבור מאסטרטגיות להפחתת השחיקה של מערכות טבעיות בידי בני אדם לשחזורן ולשימורן לטווח ארוך. כדי לעשות זאת יש להחליף פרדיגמה ביחס לחוסנה של הביוספירה.

כיום הגישה הרווחת ביחס לחוסנה של הביוספירה היא שחוסן משמעו היכולת להתאושש ממשברים ולחזור למצב הקודם מבחינת ״עסקים כרגיל״. אולם לא די בכך. יש לפעול גם במישור המניעה. למשל, שמירה ושיקום מבלעי פחמן כמו יערות, ביצות ומאגרי מים, שמירה על המגוון הביולוגי בים וביבשה ושיקום אדמות ומערכות אקולוגיות שנהרסו. פעולות אלו יסייעו בהסרת פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה, ישמרו על עליית הטמפרטורה בטווח סביר, ויסייעו להתמודד עם השפעות שינויי האקלים שלא ניתן להימנע מהן. ההערכה היא שפתרונות טבעיים, מחקלאות עד ייעור, יכולים לסייע בהפחתת הפליטות ביותר מ-30% מהנחוץ עד שנת 2050 כדי לעצור את עליית הטמפרטורות מתחת ל-1.5 מעלות.

חיזוק חוסן הביוספירה תלוי גם בחוסן החברתי של האנושות ומצריך שיתוף פעולה קולקטיבי. חלוקה הוגנת ושוויונית של עוצמה ומשאבים מייצרת תחושה של קהילתיות ומחויבות ומאפשרת לחברה להתפתח באופן בר-קיימא. על כן סוגיית אי השוויון מצריכה התייחסות כחלק מאסטרטגיות להבטחת חיי רווחה לדורות הבאים במסגרת הגבולות הפלנטריים. 2

יישום מוצלח ואפקטיבי של פתרונות אלו מצריך שינוי תפיסתי, חברתי ופוליטי: ארגון מחדש של יחסי הכוחות, חיזוק מעורבות הציבור בקבלת החלטות באמצעות דמוקרטיה דיונית, והעצמתו על-ידי חלוקה הוגנת ושוויונית בידע ובמשאבים. מדובר בשינויים עמוקים אך ניתן להתניע אותם על ידי צעדים כמו הגברת השקיפות בקבלת החלטות, הסרת סובסידיות לדלקים פוסיליים, מתן תמריצים למעבר לאנרגיות מתחדשות, תמחור פחמן, הגדרת מכסות לפליטות, הסטת השקעות מנכסים המקושרים לדלקים פוסיליים ועוד.

מדינות מובילות כבר עושות צעדים למדיניות סביבתית מיטיבה שמיישמות חלק מהצעדים שהוזכרו לעיל. גם צעדים וולונטרים מצד תאגידים גדולים מתחילים להופיע. אך יש הסכמה כללית כי כל הצעדים חייבים להתרחש בפריסה ובקצב מהירים יותר כדי להגיע ליעדים שנקבעו בהסכם פריז.