בדיקה בלמעלה מ-150 מדינות עולה ממצא מדאיג: אין ולו מדינה אחת אשר מספקת רמת חיים נאותה לאזרחיה תוך צריכה בת-קיימא של משאבים. כיצד ניתן להבטיח רמת חיים נאותה ליותר משבעה מיליארד בני אדם מבלי לערער את יציבות המערכת האקולוגית?

מהי רמת השימוש הביו-פיזיקלי (חומרי) הנדרשת לספק את צרכיו הבסיסיים של המין האנושי, והאם רמה זאת יכולה להיות מוחלת באופן אוניברסלי על כלל האנושות מבלי לפרוץ גבולות מקיימים קריטיים? כיצד ניתן להבטיח רמת חיים נאותה ליותר משבעה מיליארד בני אדם מבלי לערער את יציבות המערכת האקולוגית? מחקר המתומצת במאמר זה מנסה לענות על השאלות הללו.

לצורך הגדרת חיים ראויים הוגדרו 11 מדדים מקובלים: תזונה, סניטציה, הכנסה, גישה לאנרגיה, חינוך, תמיכה סוציאלית, שוויון, תעסוקה, איכות הדמוקרטיה, תוחלת חיים ודיווח עצמי על אושר. לכל מדד נקבע סף מינימלי שיש לעמוד בו כדי להגדיר כי הצורך נענה. במסגרת קונספטואלית המקשרת בין המדדים החברתיים-קיומיים האלה לשימוש מקיים במשאבים ניתן לבחון אלו מדינות נמצאות היום במרחב הבטוח והצודק (safe and just space) – מרחב בו הן מצליחות לספק את המדדים מבלי לפרוץ גבולות אקולוגיים. ממצאי בחינה זו מזמינים דיון על הקשר בין סיפוק רמת חיים נאותה בעת הנוכחית לעמידה בגבולות מקיימים, ומשליכים על תכניות הפיתוח בר-הקיימא של גופים בינלאומיים כמו האו״ם.

המחקר מוצא שאין כיום ולו מדינה אחת שמצליחה לספק רמת חיים נאותה תוך עמידה בגבולות הפלנטריים שלה. רבות מהמדינות העשירות משיגות את מרבית מדדי הסף החברתי אך עושות זאת במחיר פריצה משמעותית של הגבולות הביו-פיזיקליים. לדוגמה, ארה"ב משיגה תשעה מאחד עשר מהמדדים אך פורצת את כל הגבולות הביו-פיזיקליים. ככלל, ככל שמדינה משיגה יותר מדדים חברתיים היא גם פורצת יותר גבולות ביו-פיזיקליים (ולהפך, ככל שהיא פורצת יותר גבולות ביו-פיזיקליים היא משיגה יותר מדדים חברתיים). יוצאת דופן היא וייטנאם שמשיגה שישה מהמדדים תוך חצייה של גבול אחד בלבד.

מנגד, מדינות רבות מצליחות לעמוד ביעדים חברתיים תוך שימוש במשאבים באופן שאינו חורג בצורה משמעותית מהגבולות המקיימים. יתר על כן, בחינת הצריכה החומרית הישירה הכרוכה בסיפוק המדדים החברתיים השונים מצביעה על שני ממצאים עיקריים. הממצא הראשון הוא שניתן להשיג שיפור במטרות איכות חיים (כמו עלייה בתוחלת חיים, גישה לחינוך, רמת השוויון ועוד) מבלי להגביר צריכה חומרית. הממצא השני הוא שגם עבור יעדים חברתיים "עתירי חומר" כמו תזונה, גישה לאנרגיה, הכנסה וסניטציה, נמצא מתאם חלש בין פריצת הגבולות הפלנטריים לעמידה בסף החברתי.

תוצאות אלה מראות שניתן לספק צרכים פיזיים כגון תזונה, סניטציה, גישה לאנרגיה ומיגור העוני עבור 7 מיליארד איש מבלי לפרוץ באופן משמעותי את הגבולות הפלנטריים. יחד עם זאת, אם ברצוננו לספק בצורה אוניברסלית מטרות הנוגעות לאיכות חיים (כמו תוחלת חיים, השכלה תיכונית, שוויון או תמיכה חברתית ) אז עלינו לקדם שני יעדים מרכזיים. יעד אחד הוא תיקון אי-השוויון העמוק בחלוקת המשאבים. היעד השני הוא ייעול דרמטי, פי 6-2, במערכות הייצור, החלוקה והצריכה (provisioning systems) המתווכות את היחסים בין שימוש במשאבים לתוצאות חברתיות. הייעול יכול להתקבל, למשל, באמצעות מעבר לרכבות על פני רכבים פרטיים שכן שיפור בתשתיות התחבורה יאפשר לספק תוצאות חברתיות זהות בשימוש משאבים נמוך יותר.

ממצאים אלו מציבים אתגר מהותי לתוכניות הפיתוח הננקטות כיום, לרבות יעדי הפיתוח הבר-קיימא של האו"ם. בהנחה שהתחזית המתונה של האו"ם לפיה אוכלוסיית העולם תגדל ל-9.7 מיליארד אנשים עד 2050 ול-11.2 מיליארד ב-2100 תתממש, ובהיעדר מאמצים לייצוב האוכלוסייה, האתגר יהיה אף גדול יותר בעתיד.

המחקר מציע שתי אסטרטגיות מרכזיות לאופן בו נוכל לספק חיים ראויים באופן אוניברסלי.

האסטרטגיה הראשונה היא מיקוד בהסתפקות (sufficiency) בצריכת משאבים - במיוחד במדינות העשירות. זאת כיוון שככל שצריכת המשאבים גוברת התוספת במונחים חברתיים קטנה יותר. מכאן שהמדינות העשירות, החורגות בהרבה מהגבולות שלהן, תוכלנה להפחית את צריכתן מבלי לגרוע מביצועיהן החברתיים. אם הן תפננה פלח מחלקן בעוגת המשאבים למדינות בתת-צריכה תקודם משמעותית יכולתן של האחרונות לספק צרכים בסיסיים לתושביהן, ותתקיים חלוקה שוויונית יותר של המשאבים הטבעיים ברחבי כדור הארץ. האסטרטגיה תכלול בין היתר זניחה של צמיחה כלכלית כיעד מדיניות, אימוץ קריטריונים אלטרנטיביים לקדמה ואימוץ גישת אי-הצמיחה (Degrowth) במדינות העשירות.

האסטרטגיה השנייה היא שיפור מערכות הייצור, החלוקה והצריכה (provisioning systems) החברתיות במקביל לשיפורים ביעילות השימוש בחומרים ביו-פיזיקליים - הכוללים מעבר מדלקי מאובנים לאנרגיה מתחדשת, ייצור מוצרים עם אורך חיים גדול יותר, הפחתת פסולת מיותרת, השקעה בטכנולוגיות חדשות ועוד. עם זאת חשוב להדגיש ששיפורים אלו לא יספיקו לבדם. תחת פרדיגמת הצמיחה הכלכלית ושאיפת מקסום הרווחים, התייעלות בתהליך הייצור לרוב מתורגמת לייצור מוגבר כך שסך השימוש בחומר עולה (במה שמכונה "אפקט הריבאונד"). לכן יש להשקיע בשיפור מערכות התמיכה הסוציאלית וצמצום אי-השוויון בהכנסה - פרמטרים בעלי השפעה חיובית על מדדים חברתיים רבים.

חלקה של הצריכה החומרית בעמידה במדדי איכות חיים (כמו שביעות רצון) מזמין אותנו לחשוב על אמצעים לא חומריים איתם נוכל להבטיח איכות חיים גבוהה. תמיכה סוציאלית, נדיבות, חופש בחירה והיעדר שחיתות תורמים גם הם לעלייה באיכות החיים ללא צריכת משאבים נוספת.

אחת הטענות במרכז הדיון האקלימי היא שמעבר לכלכלה בת-קיימא, הכוללת מהלכים לצמצום הצריכה החומרית ופליטות גזי החממה, תבוא על חשבון ההתפתחות החברתית ושיפור במדדים סוציו-אקונומיים. ממצאי המחקר לכאורה מחלישים טענה זו. הם מצביעים על כך שניתן להביא לרווחה אוניברסלית רחבה יותר בתנאי שמקפידים על חלוקה הוגנת ושוויונית יותר של צריכה חומרית.

סיכום

קיבלנו כאן הזמנה לבחון את הפרדיגמות המחשבתיות דרכן אנו מפענחים את אופיין של החברה והכלכלה בתוכן בו אנו חיים. ממצאי המאמר מאתגרים את פרדיגמת הצמיחה העומדת בבסיס יעדי הפיתוח בר-הקיימא המקובלים היום ומראים כי היא אינה עומדת בקנה אחד עם סביבה מאפשרת חיים. יתרה מכך, המסקנות מצביעות על כך שהמפתח לרווחה אוניברסלית עובר לא רק דרך התייעלות אלא גם ובעיקר דרך חלוקה שוויונית יותר של משאבי כדור הארץ וחיזוק מערכות התמיכה החברתיות.

ספציפית עבורנו במדינות העשירות המאמר מצביע על הצורך לשחרר את דמיוננו מכבלי התפיסה לפיה הדרך הטובה ביותר למדוד רווחה אנושית היא על פי כמות הדברים שאנו צורכים. כך אנו עשויים אולי לגלות שחיים טובים יכולים להיות גם חומריים פחות.