איך משיגים שוויון בלי צמיחה?

כיום, ספרו של תומא פיקטי ״Capital in the ttwenty-first century״ (2013) הוא אבן פינה במחקר ובמחשבה על אי-שוויון כלכלי. בהישענו על נתונים הסטוריים ממדינות ברחבי העולם, פיקטי טוען שכאשר התשואות מהון גדולות מהצמיחה הכלכלית בחברה מסוימת אז אי-השוויון בה יגדל. במקביל, בשנים האחרונות, אנו עדים לירידה בקצב צמיחת הכלכלה במדינות מתועשות, ויש עדויות שצמיחה כלכלית מתמשכת אינה בת קיימא מהיבטים סביבתיים. אם מסקנתו של פיקטי ממחקריו נכונה אז אימוץ מדיניות סביבתית שמפחיתה במכוון או במקרה את הצמיחה יגדיל את אי-השוויון בהכנסות אלא אם כן יינקטו צעדים למנוע זאת. אלו אסטרטגיות למיגור אי-השוויון נוכל להפעיל בכלכלות בהן הצמיחה הכלכלית נמוכה, אפסית או אפילו שלילית?

פיקטי מציג שתי אסטרטגיות אפשריות למניעת אי-השוויון הגובר: הקטנת התשואות מההון על ידי העלאת מיסים על העשירים או הגדלת הצמיחה. עדכון והרחבת המודלים האלו בעקבות ביקורות על ספרו של פיקטי, כמפורט בתרשים 1, מספקים מסגרת חדשה לניתוח התפלגות ההכנסות בכלכלות בעלות צמיחה נמוכה או צמיחה שלילית, ומאפשר להציע אסטרטגיות נוספות של מדיניות לצמצום אי-השוויון.

ביקורת אחת על מסקנתו של פיקטי היא שהוא התרכז ברווחים מהון בלי להתחשב באחוז בפועל מההון שממנו מופקים הרווחים. במילים אחרות, יש להרחיב את הניתוח כך שהוא יתחשב גם בשיעור ההון שנחסך. ביקורת נוספת היא שפיקטי לא הבחין בין סוגים שונים של תשואות מהון, והתייחס באופן שווה לרנטות, דיווידינים, רווחי הון, רווחי ריבית, תמלוגים, ירושות וסוגים נוספים של רווחים שניתן להפיק רק מעצם בעלות על נכס. כלומר, פיקטי התבסס על חלוקת ההכנסה על פי התיאוריה הכלכלית הניאו-קלאסית אשר מסווגת כל הכנסה כהכנסה מהון או הכנסה מעבודה, ששתיהן, לכאורה, משקפות פעילות כלכלית פרודוקטיבית.

אולם בעוד תשואות רבות מהון נובעות מהשקעות בנכסים יצרניים כגון מפעלים, מכונות או קניין רוחני אשר תורמים לייצור סחורות ושירותים, במקרים רבים אחרים הכנסות מהון נובעות מבעלות או שליטה על משאב או נכס שנמצאים בהיצע מוגבל או שהם בעלי תכונות ייחודיות. תשואות אלה נוצרות כאשר אנשים או חברות מסוגלים להפיק ערך עודף מהשוק עקב גורמים כמו מחסור, כוח מונופוליסטי או יתרונות רגולטוריים. בניגוד לתשואות מפעילות יצרנית, רווחים אלה אינם תורמים לתפוקה הכלכלית הכוללת או לצמיחת הפריון, ולכן אם לא מבחינים ביניהם נוצר עיוות בהצגת הצדק החלוקתי ובהצדקות המוסרית-כלכליות להכנסה מהון.

האם ישנם תנאים שבהם ניתן להימנע מגידול באי-שוויון למרות ש-sr > g? בכל תרחיש בו שיעור התשואה להון (sr) גדול מהצמיחה (g), בין אם נמוך, אפסי או שלילי, מי שמחזיק אפילו במעט יותר הון משאר האוכלוסייה יגדיל את הכנסתו במהירות גדולה יותר. כלומר, תיאורטית זה אפשרי אך העושר יצטרך להיות מחולק באופן שווה לחלוטין על מנת למנוע את הגדלת אי-השוויון בהכנסות.

חלוקה שוויונית יותר של עושר, למשל דרך הגברת הבעלות של עובדים על אמצעי הייצור או יצירת תמריצים לעובדים להשיג הכנסה באמצעות השקעה במניות, יכולה להאט את קצב גידול אי-השוויון בהכנסות. אולם כיוון שקשה להניח שנצליח להגיע אי פעם לחלוקה שוויונית לחלוטין, נדרשים צעדים נוספים כדי להפחית את הכנסת העשירים מתחת לקצב הצמיחה כך ש-sr < g. ניתן להשיג זאת על ידי הקטנת s - שיעור החיסכון, או הקטנת r - התשואות.

 אסטרטגיה שנייה שואפת להפחית את שיעור החיסכון - s. במדינות עם צמיחה איטית s צריך לרדת בהתאמה לשיעור הצמיחה g. במדינות עם צמיחה אפסית שיעור החיסכון צריך גם הוא להיות 0. במקרים של צמיחה שלילית גם s צריך להיות שלילי. אפשרות אחת היא שבעלי ההון יוציאו את הונם מהר משהם מרוויחים אותו. אפשרות נוספת היא החלת מס הון, t, ששיעורו גדול מההבדל בין שיעור ההחזר מהון לשיעור הצמיחה (t>r-g). המס הופך את ההחזר מהון לשלילי ובכך מקטין את ההון עצמו ואת ההכנסה ממנו.

 אסטרטגיה שלישית שואפת להפחית את r  - התשואות על הון. דרך אחת לעשות זאת היא הפחתה ישירה של r . בכלכלות עם צמיחה אפסית או שלילית ההחזר צריך גם הוא להיות אפסי או נמוך מכך. אולם מדיניות כזו הופכת השקעה ללא רווחית ועלולה להפחית באופן דרמטי את התמריצים להשקעה.

 כדי להתמודד עם הבעיה הזאת ניתן להתמקד באספקט אחד הנובע ממחקרו של פיקטי. כאשר הצמיחה במשק יורדת בעלי הון נוטים לעבור להשקעות עם אחוזי החזר גבוהים יחסית כמו הלוואות בריבית והשכרת נדל"ן למגורים. צרכני השירותים האלו הם בעיקר חסרי הון, שמראש הסיכוי שלהם להיות בחובות גבוה יותר. אם כך, כדי למנוע את מעבר המשקיעים להשקעות לא יצרניות אפשר לישם מדיניות המגבילה את ההחזר מהשקעות כאלו, למשל על ידי מיסוי רווחי הון, הגבלות על שיעורי הריבית או פיקוח על שכר דירה.

 דרך שניה היא הפחתה עקיפה של r שיכולה להתבצע על ידי שכר מינימום מעל רמה מסוימת. אם סך ההכנסות מהון ומשכר (g) יורדות אך השכר נשאר קבוע אז sr בהכרח קטן. ההיגיון הזה נמצא בהצעות להגנת עבודה בשכר מפני קיצוצים על ידי בעלי הון, שכר בסיסי אחיד (basic income) ותוכניות השמה ציבוריות. דרך נוספת היא אספקה קבועה של טובין ציבורים אוניברסליים. במצב זה במקום שהציבור יקבל הכנסה קבועה כדי לשלם על שירותים הוא מקבל אותם באופן ישיר.

דרך שלישית להפחית את ההחזר מהון היא הפחתת גמישות התחלופה בין הון לעבודה. דרך זו מתאימה בעיקר לכלכלות עם צמיחה איטית. בכלכלות עם צמיחה אפסית או שלילית פירוש הקטנת גמישות התחלופה הוא שבעלי ההון יצטרכו להשקיע בתעשיות עם תשואה אפסית או שלילית ולא סביר שהם יעשו זאת.

אפשר לחשוב על גמישות התחלופה של הון בעבודה כמדד למהירות בה מכפלת השוליים של הון יורדת כאשר הון מחליף עבודה. ניתן להגיע לכלכלה שמבוססת על תעשיות עם רמות נמוכות של גמישות תחליפיות מהון לעבודה באמצעות מדיניות להשקעה במגזרים כמו חינוך, טיפול ותרבות בהם התחליפים לעבודה של עובדים כמו מורים ואחיות יקרים מאוד או קשים למציאה. במגזרים כאלה ניתן לתמוךבאמצעות השקעה בתשתיות כגון מבני בתי ספר ובתי חולים, אולמות קהילתיים ותיאטראות, מוזיאונים וספריות.

לכל אסטרטגיה להפחית את ההחזר מהון יש מגבלות. חלקן מתאימות לכלכלה עם צמיחה איטית אבל לא לכאלה עם צמיחה שלילית וחלקן תלויוית בסוג התעשיות במשק. אולם אפשר להשתמש בשילוב של כמה מהן במקביל. לדוגמה, שימוש במדיניות להגנת עובדים במקביל למעבר לתעשיות עתירות עובדים עלול להוריד בעקיפין את שיעורי ההחזר מהון. ככל שהרווחים קטנים, יש צורך בצעדים כמו הגבלת הריבית ופיקוח על שכר דירה כדי למנוע מעבר הון להשקעות לא יצרניות. מפעלים וחברות בבעלות ציבורית או בבעלות עובדים וחברות ללא מטרות רווח לתועלת הציבור יוכלו להמשיך להעסיק עובדים למרות חוסר הרווחיות, בעיקר בסקטורים עתירי עבודה כמו חינוך ובריאות. מיסים על רווחי הון ונדל"ן יוכלו לסייע לממן את המגזרים האלה כדי שהם יוכלו להמשיך לספק שירותים ציבוריים לכל.

תרשים 2 מציג שורה של צעדי מדיניות שהיו או נמצאים בשימוש ברחבי העולם ושהוכחו כאפקטיביים בהתמודדות עם אי-שוויון. בקואופרטיבים הבדלי השכר נמוכים מאשר בחברות ותאגידים קונבנציונליים, ונוכחות גבוהה יותר של קואופרטיבים מתואמת עם מדדים מסוימים של אי-שוויון נמוך יותר בחברה כולה. ה-OECD הציע שימוש במיסי עושר כדי לטפל באי-שיוויון. מיסי הכנסה פרוגרסיביים, במיוחד על הכנסות מעושר, היו יעילים ביותר במניעת ריכוזיות עושר, במיוחד באמצע המאה העשרים, כאשר שיעורי המסים המרביים האלה היו מעל 50 בצרפת, גרמניה ובריטניה, והגיעו לשיאים של 94 בארה"ב. מיסים על מקרקעין נמצאים כבר בשימוש נרחב, ומעלים בממוצע 1.1 אחוז מהתמ"ג במדינות בעלות הכנסה גבוהה ו-0.4 אחוז במדינות בעלות הכנסה בינונית. גם השקעה גבוהה יותר במגזרים כמו חינוך ובריאות מפחיתה משמעותית את אי‑השוויון.

בהיעדר שוויון מלא בעושר כל אסטרטגיה למניעת אי-שוויון גדול יותר בהכנסות חייבת להפחית את הכנסת העשירים. מגוון רחב של פתרונות יכולים לסייע במניעת אי-השוויון הגדל בהכנסות בכלכלות שאינן צומחות. רבים מפתרונות אלה כבר נמצאים בשימוש בצורה כזו או אחרת וניתן לשלב ולהרחיב אותם.