מורה נבוכים לכלכלה בת-קיימא: פוסט-צמיחה, אי-צמיחה, מודל הדונאט וכלכלה מעגלית

בשנים האחרונות גדל הענין בעיצוב מדיניות ציבורית שכוללת גם מענים לאתגרים של משבר האקלים. במקביל, קובעי מדיניות, נבחרי ציבור ופעילים פוליטיים מתחילים להכיר במגבלות של התפיסות הכלכליות-חברתיות המסורתיות ומחפשים מודלים, חזון וצעדי מדיניות חלופיים כדי לקדם כלכלה מקיימת שמתחשבת גם בסביבה.

כבר היום אפשר למצוא בשטח דוגמאות ליישום של תפיסות ומודלים כאלה. עיריית אמסטרדם, למשל, אימצה כבר בשנת 2019 מדיניות עירונית לקידום כלכלה מעגלית שנשענת באופן מפורש על מודל הדונאט בשיתוף עם מוסדות מחקר, גופי חברה אזרחית ויוזמות עיסקיות קטנות ובינוניות, ועיריית קופנהגן נקטה צעד זהה ב-2020. גם עיריית ברצלונה אימצה אג'נדה המכוונת להגנה על שירותים ציבוריים, צמצום פינויים מדירות מגורים וקידום קואופרטיבים בענף הדיור ובענפים נוספים. ערים אחרות עברו גם הן להשתמש במונחים ובמודלים אלטרנטיביים כמו כלכלת שלומות (well-being economy).

ארבעה מושגים שונים בולטים בשיח הזה: 'פוסט-צמיחה', 'אי-צמיחה', 'כלכלת הדונאט' ו'כלכלה מעגלית'. אבל הפופולריות הגוברת של המושגים האלה יוצרת בלבול, כי גופים שונים משתמשים בהם כאילו הם מלים נרדפות, מה שמטשטש את ההבדלים המשמעותיים ביניהם ומביא לבזבוז זמן על ויכוחים טרמינולוגיים במקום לנצל אותו לתכנון, קידום ויישום מדיניות. מה אומר כל אחד ממונחים אלה, ואיך הם קשורים אחד לשני?  

המושג פוסט-צמיחה (Post-Growth)מתייחס למכלול גישות לפיהן צריך להפסיק לבחון את הכלכלה מנקודת המבט הצרה של התמ״ג ולזנוח את הצמיחה הכלכלית כיעד מדיניות, ולכונן במקומם סדר כלכלי-חברתי שממקם  בעדיפות עליונה את השלומות של בני האדם.

כיום יעד המדיניות המרכזי בכלכלה הוא צמיחה - גידול בתמ"ג. הנחת המוצא בגישה זו היא שצמיחה כלכלית הכרחית כי היא הדרך להעלות את רמת החיים. לפי גישת 'הצמיחה הירוקה', ניתן להמשיך להגדיל את הפעילות הכלכלית במקביל לעמידה ביעדים אקולוגיים ואקלימיים כמו הפחתת פליטות, צמצום הזיהום והקטנת השימוש במשאבים חומריים. תומכי הצמיחה הירוקה מאמינים שהתפתחויות טכנולוגיות עתידיות יאפשרו לנו להמשיך ב"עסקים כרגיל".

הנחות המוצא של גישות פוסט-צמיחה הפוכות לחלוטין. ההנחה הראשונה היא שצמיחה כלכלית אינסופית אינה אפשרית בכוכב לכת בעל משאביים סופיים. כיום יש קשר בין צמיחה ופליטות גזי חממה ושימוש במשאבים חומריים, ועד כה אין עדויות אמפיריות לניתוק מוחלט ביניהם ברמה העולמית. אם נמשיך בצריכה בלתי מוגבלת ונניח קצב צמיחה עולמי של 3% בשנה, הכלכלה במדינות המתועשות תכפיל את עצמה כל 23 שנה בערך, והמין האנושי ימשיך לפרוץ את הגבולות הפלנטריים ולסכן את היציבות של המערכות האקולוגיות ושל כדור הארץ.

ההנחה השניה היא שהאקסיומה של תומכי הצמיחה, לפיה הגדלת התמ"ג תורמת לשיפור רמת החיים או הכרחית כדי להגשים יעדים חברתיים ואקולוגיים, מוטעית, כי שימוש בתמ"ג כמדד אומר לנו מעט מאד על פרמטרים של שלומות. לכן, גישות פוסט-צמיחה מציעות להתמקד ישירות בטיב היחסים הכלכליים-חברתיים ובקשר בין החברה והסביבה, והן משלבות יעדים להפחתת השימוש באנרגיה ובמשאבים חומריים עם יעדים חברתיים וחתירה לצדק. מול גישת הצמיחה הירוקה המקובלת כיום, ששואפת להרחבת הכלכלה, הגדלת התפוקה, יישום טכנולוגיות ירוקות וייצור עוד משרות ועבודה, גישות פוסט-צמיחה מנסות לחשוב מחדש על הקשר בין חברה וכלכלה לסביבה. אבל גישות פוסט-צמיחה מציעות בעיקר קריאת כיוון שאינה מלווה בהכרח באסטרטגיה, קווי מדיניות קונקרטיים או כלים מוגדרים.

גישות הפוסט-צמיחה קוראת לנו להפסיק לבחון את הפעילות הכלכלית האנושית מנקודת המבט הצרה של החשיבה הכלכלית הדומיננטית. מודל הדונאט שהגתה הכלכלנית הבריטית קייט רייוורת' (Raworth), שמציב במקום הגדלת התמ"ג מטרות חברתיות, הוא אחד הכלים האלטרנטיבים שיכול לסייע לנו בכך. המודל  מכניס לניתוח הכלכלי את מסגרת הגבולות הפלנטריים שמרכיבים את 'התקרה הסביבתית' של כלכלת העולם, ומולה נצבת ה'רצפה חברתית' המורכבת מצרכים אנושיים וחברתיים הדרושים לשגשוג אנושי כיחידים וכקהילות, ביניהם גישה למזון ולמים, שירותי בריאות, דיור, חינוך וצדק פוליטי.

ניתוח בעזרת מודל הדונאט מסייע לעיצוב מדיניות בשתי דרכים. ראשית, הוא מאפשר למפות את הסקטורים השונים בכלכלה, ברמת העיר או המדינה, שפורצים גבולות פלנטריים. שנית, הוא עוזר לזהות באלו יעדים חברתיים אנחנו עומדים והיכן אנו נכשלים, ברמה של אזור, שכונה, או פלח אוכלוסיה. מיפוי כזה עשוי בהחלט לסייע למקבלי החלטות לאבחן בעיות ולנסח יעדי מדיניות, אבל לא מציע בפני עצמו כווני פעולה או פתרונות. כמו כל כלי אחר, האפקטיביות והתוצאות של הדונאט ככלי להתמודדות עם אתגרים אקולוגים וחברתיים תלויה במי שמשתמשים בו, בנתונים ברשותם, ובצעדי המדיניות אותם הם בוחרים ליישם. לכן אימוץ המודל לא בהכרח מגן מגרינווש או מבטיח קידום צדק חלוקתי וסביבתי.

נניח, לדוגמה, שהוחלט ברמה העירונית לטפל בסקטור התחבורה בעזרת צעדי מדיניות להרחבת ההשקעה  במעבר מרכבים פרטיים עם מנוע בעירה לרכבים עם מנוע חשמלי. צעדים אלו עשויים אמנם להפחית את פליטות גזי החממה ברמה המקומית, אבל יגבירו את הביקוש לליתיום  - רכיב חשוב בסוללות של רכבים חשמליים -  שצפוי להיות מוכפל עד 2030. כלומר, גם ההצלחה של ערים ירוקות עלולה להסתיר פגיעה רחבה, במקרה זה בדרום הגלובלי שסופג את העלויות החברתיות והסביבתיות בכריית הליתיום ובטיפול בפסולת אלקטרונית.

אי-צמיחה היא אסכולת פוסט-צמיחה שהולכת צעד אחד קדימה: לא מספיק לזנוח את התמ"ג כיעד מדיניות, אלא יש לצמצם באופן אקטיבי ויזום את הפעילות הכלכלית כדי שנוכל לעמוד במגבלות  המשאבים בכדור הארץ. צמצום הפעילות הכלכלית מתרכז בהפחתת עודפים ובזבוז: צריכת היתר של המעמדות הגבוהים וענפי כלכלה שמייצרים נזקים סביבתיים שאינם תורמים לרווחה חברתית אלא רק מגבירים את ריכוז העושר בידי מעטים. גישה זו מצביעה באופן ברור על סקטורים מזיקים כמו טיסות ליעדים קרובים או תעשיות הבשר והמזון המהיר שיש להפנות מהם משאבים לטובת השקעות חברתיות בתחומים שתורמים לשלומות המשותפת, כמו בריאות, חינוך וטיפוח יחסים קהילתיים. כלומר, במרכז אסכולת אי-הצמיחה עומד הרעיון של צדק חלוקתי בין קבוצות אוכלוסייה שונות - חלוקה צודקת ושוויונית יותר של המשאבים המשותפים כמו דיור, אדמה ותקציב הפחמן.

בפועל,  אי-צמיחה היא תמונת המראה של התפיסה של כלכלת חלחול (trickle-down economics) לפיה מדיניות כלכלית שמטיבה עם בעלי ההון תביא לשגשוג כלכלי שיחלחל למעמדות הכלכליים הנמוכים. על פי גישת האי- צמיחה, על מנת שכלל החברה תוכל לחיות ברווחה, העשירים ביותר ידרשו לצמצם את צריכת היתר שלהם. מכאן נובע גם הקושי ביישום הגישה במדיניות הציבורית: היא נוגעת בסוגיות פוליטיות רגישות ומתמקדת בעיקר במגזרים העשירים ובעלי העוצמה בחברה. כאשר מדובר בשלטון מקומי, השינויים קשורים לפעמים בסקטורים שהם מנועי צמיחה ומקורות הכנסה מרכזיים של הרשויות כמו ענף הנדל"ן שמהווה אפיק השקעה מרכזי של האולטרה עשירים ושל גופים מוסדיים כמו קרנות פנסיה, אך גם אחראי לכ-30% מסך כל התשומות החומריות ברמה הגלובלית ולכ-20% מסך הפסולת המוצקה.

בכלכלה מעגלית הייצור והצריכה מתוכננים להפחתת צריכה, בזבוז, זיהום ופסולת. בניגוד לתהליך הלינארי השכיח כיום של 'לקחת-לייצר-לזרוק' ('take-make-waste') גישה זו  מתבססת על תהליך שכולו – מהתכנון והעיצוב, דרך הייצור ועד סיום חיי המוצר – מבוסס על ניצול מרבי וחוזר של חומרי גלם ומקורות אנרגיה.

כלכלה מעגלית מספקת לקובעי מדיניות מודל למיפוי אובדן ערך ובזבוז משאבים, ולהנעת תהליכים שימזערו אותם. חסרונה הגדול הוא שכלכלה מעגלית הוא מודל נייטרלי, שאומר מעט מאד על האופן בו צריך לגשת לבעיות חברתיות-אקולוגיות. היא יכולה לשמש כדי לקדם מטרות שונות לחלוטין - ממרכזים שכונתיים לתיקון מוצרים ועד תאגידים רב-לאומיים שחולשים על שרשראות אספקה גדולות. מערכת כלכלית מבוססת צמיחה כלכלה מעגלית בלבד לא תוביל בהכרח לצמצום הייצור והצריכה, אבל בשילוב עם אג'נדת אי-צמיחה היא יכולה לסלול דרך משמעותית לצמצום השימוש החומרי ולקידום כלכלה מבוזרת ודמוקרטית של שימוש חוזר בחומרים, למשל דרך צעדי מדיניות שנועדו לבטל התיישנות מתוכננת או להטיל סנקציות על יצרני פסולת.

אם נמסגר אותה בתוך פרספקטיבה של כלכלת פוסט-צמיחה, נוכל להשתמש במודל הכלכלה המעגלית באופן פעיל כדי להפחית צריכה, להעביר באופן רדיקלי את הייצור מענפים עתירי משאבים לענפים חסכוניים יותר, ולפתוח דיון לגבי הענפים המרכזיים שבהם הייצור והצריכה הם המזיקים ביותר לסביבה ופחות נחוצים מבחינה חברתית.

מקבלי החלטות וקובעי מדיניות בשלטון המקומי מבינים שכדי להשיג את יעדי הפחתת הפליטות במהירות הנדרשת ולשפר את רווחת תושבי הערים יש לאמץ גישות פוסט-צמיחה. שני כלים מרכזיים לשם כך הם מודל הדונאט שמסייע לזיהוי ולהגדרת יעדים ברורים להפחתת השימוש במשאבים ולשיפור במדדים חברתיים ואסטרטגיות כלכלה מעגלית להנעת פעולות מעשיות בשטח ולקידום פיתוח כלכלי המבוסס על הפחתה ותיקון במקום על צריכה לטווח קצר.

המרחב הפיזי הוא המשאב הראשון והמרכזי שדרוש לרוב הפרויקטים החדשניים ביותר של הכלכלה המעגלית שמקדמים הפחתת צריכה. מרכזים שכונתיים לתיקון והחלפת מוצרים צריכים מבנים לפעול בהם; שימוש חוזר בפסולת אורגנית בחקלאות עירונית דורש נקודות איסוף וגינות עירוניות (רצוי ליד אזורים שמייצרים פסולת כזאת, כמו שווקים אן מסעדות); שימוש חוזר במי שפכים ובחום שנפלט, למשל ממזגנים, דורש תשתיות מבוזרות באזורים עירוניים צפופים; תחבורה ציבורית ושיתופית מצריכה נתיבים יעודיים ותחנות, שבילי הליכה ותשתיות לאופניים וקורקינטים; ודיור מקיים ובר השגה דורש שטח. כיום, לעומת זאת, שטחי ערים עצומים מבוזבזים על תשתיות, חניות מיותרות, חניונים למכוניות פרטיות, משרדים ריקים, וקרקעות לא מנוצלות, שכולם מזיקים אקולוגית ולא משרתים את צרכי רוב התושבים והקהילות בעיר.

החלפת השימושים בשטחים ובבנינים בעיר מחייבת סדר עדיפויות ברור שתומך בצמצום פעילות כלכלית לא מקיימת ובחלוקה מחדש של המרחב העירוני המשותף באופן שוויוני יותר. לכן, מקבלי החלטות ונבחרי ציבור בשלטון המקומי חייבים לאמץ גם אג'נדה של אי-צמיחה. בלעדיה, גישות פוסט-צמיחה ישארו רק פנטזיות, מודל הדונאט ישאר כלי חסר משמעות, והכלכלה המעגלית לא תביא להישגים סביבתיים. רק שילוב של ארבעת המושגים האלה יכול להוות תשתית לאסטרטגיה סוציו-אקולוגית ולתוכנית מעשית לעתיד בר‑קיימא.