בעיית האגרגציה – לקראת מדע כלכלה בר-קיימא

הביטוי "השוואת תפוחים לתפוזים" מתאר מצב בו משווים בין דברים שאי אפשר להשוות ביניהם כי הם שונים מהותית או כי אין להם אמת מידה משותפת ברורה. אולם למרות זאת השוואות כאלה מתבצעות כל הזמן, כולל בתחומי המדע.

אגרגציה - איסוף, השוואה וחיבור מידע על פריטים שונים - היא הבסיס ההכרחי בעיבוד נתונים במחקרים שיכולים לעזור לנו לראות את התמונה הכוללת ולהחליט על התנהלות או צעדי מדיניות רצויים. כיוון שאגרגציה דורשת איחוד של פריטים שאינם בהכרח בני-השוואה היא מחייבת אותנו לבחור אמת מידה (dimension) שניתנת למדידה, שאליה נתרגם את כל הפריטים.

בכלכלה אמת המידה המקובלת לאגרגציה היא ערך כספי. כך, למשל, אם רוצים להעריך את התפוקה הכלכלית של המשק, הכוללת אינספור מוצרים ושירותים שונים, לא נחבר X כיסאות ו־Y מכוניות אלא את מחירי השוק שלהם. התוצאה תהיה מדד כולל אחד, במקרה זה התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג).

אנחנו רגילים כל כך לשימוש באגרגציה שהיא נראית לנו תהליך כמעט טבעי. מה אובייקטיבי יותר מסכימה של ערכים מספריים? אבל ההחלטות הסובייקטיביות העומדות בבסיס אגרגציות עשויות לשנות לחלוטין את התוצאות, ואגרגציה כלכלית עלולה להיות בעייתית במיוחד בנושאי קיימות.

כאשר עוסקים בניתוח כמותי מכוון מטרה, השאלה הראשונה היא מה מעוניינים למדוד? הגדרת שדה המחקר משפיעה על מה שנגלה. השימוש באגרגציה מחייב שתי ההחלטות סובייקטיביות: בחירת גבולות המדידה ובחירת אמת המידה למדידה. בחירת הגבולות קובעת מה נכלל במדידה ולכן גם מה מושמט ממנה. לדוגמה, בחישוב התמ"ג כוללים רק את מה שסחיר; עבודות שאינן בשכר כמו טיפול בילדים או תחזוק משק הבית, או לחילופין הרס סביבתי, נזקים חברתיים, דלדול משאבים ושירותי מערכות אקולוגיות אינם נכללים בחישוב.

הביקורת על גבולות מדידת החשבונאות הלאומית היא מהביקורות השכיחות על אגרגציה כלכלית. המבקרים מבקשים לרוב להרחיב או לתקן את גבולות האגרגציה כך שהיא תכלול גם פרמטרים חשובים הנותרים כיום מחוץ לחישוב. למשל, זרמים בכלכלה הפמיניסטית שואפים לכמת בכסף את עלויות עבודות הטיפול בבני משפחה הנעשות ללא שכר. דוגמה נוספת מגיעה מכלכלת הסביבה - תחום המנסה לכמת את מחיר ההשפעות הסביבתיות החיצוניות כמו זיהום ופליטות גזי חממה. תמחור כזה יאפשר, למשל, להטיל מס על מפעלים מזהמים בגובה העלות שלהם, ובכך "להפנים" את עלויות הזיהומים  לחישובים הכלכליים.

על פניו נראה שבחירת גבולות טובים יותר היא צעד חשוב לשיפור החשבונאות הלאומית. אולם העיסוק בשאלת הגבולות מסיט אותנו מדיון אקוטי יותר - הבעייתיות בבחירת אמת המידה של ערך כספי.

מכיוון שאגרגציה עוסקת במקרים רבים באובייקטים שונים מהותית זה מזה – תפוחים ותפוזים – סכימתם יחד מחייבת שימוש בממד אחד המשותף לשניהם. הממד ממיר תכונה "איכותית" של האובייקט לתכונה "כמותית" וכך מאפשר להפוך אובייקטים בעלי מאפיינים שונים לברי-השוואה.

במדע, שאלת אמת המידה אינה עומדת בדרך כלל לבחירה אלא נלקחת כנתון. כך, למשל, אם נרצה למדוד אינרציה, אנו מקבלים כמובן מאליו שנשתמש באמת המידה מסה. המצב הזה נובע מהסכמה מדעית אוניברסלית על החוק השני של ניוטון הקובע כי ההתנגדות להאצה (אינרציה) היא פרופורציונלית למסת הגוף. הסכמה אוניברסלית זו נחשבת להישג מדעי חשוב שכן היא מאפשרת לשלול ממדים אחרים שאינם רלוונטיים לאינרציה, למשל שטח פנים.

בכלכלה, לעומת זאת, המצב שונה. אין תיאוריה מבוססת מספיק המצביעה על הממד הראוי למדידת התפוקה הכלכלית. ממדי האגרגציה נבחרים באופן סובייקטיבי, מה שמשפיע ישירות על תוצאות הסכימה. נניח, למשל, שאנחנו מעוניינים לחשב את גודל המלאי בחנות שבה שני מוצרים – תפוחים ופרוסות לחם, כאשר מה שמעניין אותנו אינו השווי הכספי של המוצרים אלא אמת מידה פיזית כלשהי כמו מסה, נפח או אנרגיה.

הטבלה מתארת את מלאי המוצרים לפי שלוש אמות מידה שונות. כדי לחשב את גודל המלאי יש  לבחור אחת מהן ולסכום לפיה. ברור שהבחירה באמת המידה תשפיע על התוצאה. בחירה בממד מסוים מגדירה את המשקל היחסי של כל רכיב לעומת האחר וכל ממד שנבחר יניב שקילות שונה בין המוצרים: אם המדידה היא במסה, תפוח = 2.5 פרוסות לחם; אם בנפח - 2 פרוסות; ואם באנרגיה - תפוח = 0.5 פרוסה.

נניח שאנחנו מעוניינים למדוד שינויים במלאי לאורך זמן. תרשים 1א מציג את השינויים במלאי התפוחים ופרוסות הלחם (ביחידות) במהלך 30 שעות. במהלך פרק זמן זה מלאי התפוחים הצטמצם ב־70% בעוד שמלאי פרוסות הלחם גדל ב־164%. תרשים 1ב מציג את גודל המלאי המצרפי במהלך אותו פרק זמן כפי שהוא מחושב לפי שלושת הממדים בהנחה שכל התפוחים ופרוסות הלחם אחידים בגודלם.

בחירת הממד משפיעה על השקילות בין הגידול במלאי הלחם לקיטון במלאי התפוחים, ולכן מתקבלים הבדלים משמעותיים בחישוב המלאי המצרפי. במדידה לפי ערך קלורי חל גידול של 86% במלאי ואילו במונחי מסה נרשם דווקא קיטון של 3%. האם המלאי הכולל שלנו גדל או הצטמצם? מבחינה מתמטית שניהם נכונים.

השאלה הרלוונטית, אם כן, היא לא מה נכון אלא מה הממד שמתאים ביותר למטרה שלנו. זה המקום בו ההחלטה הסובייקטיבית צריכה לשרת אותנו: אם נרצה להשתמש במלאי להאכלת אוכלוסייה רעבה אז הערך הקלורי יהיה המדד המתאים ביותר, אבל אם המטרה היא לחשב עלויות משלוח כדאי לנו למדוד את המסה. מסקנה זו נראית על פניה כמעט טריוויאלית, אך האם היא נלקחת בחשבון בעת עיצוב מדיניות כלכלית?

השימוש בערך כספי כאמת המידה הוא מאפיין אינטגרלי של תחום הכלכלה. אם אנחנו מתעניינים במחירים עצמם אז זה הממד המתאים. בעלי הון, למשל, מעוניינים לרוב בעיקר בערך הכספי של הנכסים באחזקתם. "מה" ו"כמה" נמצא בבעלותם במובן הפיזי לא רלוונטי ביחס לערך הכספי של סחורות והנכסים בבעלותם, שהם מודדים אל מול זה שבבעלות בעלי הון אחרים.

אבל כלכלנים לא מתעניינים במחירים עצמם. לתפיסתם, המחירים אמורים לשקף את כלכלה הריאלית - כמה מיוצר באמת. הם מניחים שניתן לפרק את הערך הכולל של השוק (Y) לשני רכיבים: מחירים (P) וכמויות "ריאלית"  של ייצור (Q):

Y = P × Q

כך, אם יודעים את הערך הכולל של השוק (Y) ואת המחירים (P), אפשר לחשב את כמות הייצור (Q):

Q = Y / P

זאת השיטה בה מחשבים את התמ"ג הריאלי: לוקחים את התמ"ג הנומינלי (התמ"ג במחירים נוכחיים) ומתקנים אותו על פי מדד המחירים, כלומר מסלקים את השפעת האינפלציה. התוצאה המתקבלת היא התמ"ג הריאלי – מדד המנסה לשקף את הכמות המיוצרת במשק "באמת". מדידה "ריאלית" זו היא מעמודי התווך של החשבונאות הלאומית.

מה משתבש כאשר משתמשים בערך כספי "ריאלי" לביצוע אגרגציה? סילוק השפעת האינפלציה נראה כתהליך פשוט על הנייר כי אינפלציה נתפסת בדרך כלל כעלייה אחידה בכל המחירים. אם זה היה נכון אז ההתאמה לאינפלציה באמת לא הייתה מהווה בעיה. אולם השינויים במחירי הסחורות אינם אחידים – הם משתנים בין סחורות שונות ולאורך זמן.

אי-האחידות בשינויי המחירים הופכת את אמת המידה של הערך הכספי ליחידה שאינה יציבה. משמעות הדבר היא שיכולת המדידה האובייקטיבית שלנו - ולכן יכולת הסקת המסקנות וקבלת ההחלטות על בסיס אותה מדידה - נפגעת משמעותית.

כדי להבין את הבעיה יש להבין את תפקידן של יחידות מידה בתהליך המדידה. מדידה אובייקטיבית מחייבת שימוש ביחידת מידה יציבה, אחידה, מוגדרת היטב ומוסכמת. במצב הזה ניתן לבצע מדידה מדויקת. אבל אם יחידת המידה לא מוגדרת באופן מדוייק אז המדידה תהיה לקויה. מחירים הם יחידת מידה שאינה אחידה ולכן הם בעייתיים. הבעיה אינה שהם משתנים, אלא שהם משתנים בדרכים לא אחידות.

תרשימים 2 א ו-ב מדגימים את השינויים במחירי סחורות במדד המחירים לצרכן בארה"ב (Consumer Price Index) משנת 1935. ניתן לראות כי מחיר התפוחים עלה פי למעלה 50, החשמל התייקר פי 7, ואילו מחיר מכשירי הטלוויזיה ירד (תוצאה של התאמת "איכות" שתידון בהמשך).

נניח  שמעוניינים לחשב את התמ"ג הריאלי, כלומר את התפוקה הכלכלית "האמיתית" בניכוי השפעת שינויי המחירים. את שינוי המחירים נמדוד ביחס לנקודת זמן נבחרת -  שנת בסיס. בחירת שנת הבסיס מקבעת את המחירים של אותה שנה ואת המשקל היחסי של כל סחורה בהתאם למחירים באותה תקופה. אלא שמחירי הסחורות משתנים לאורך זמן בצורה לא אחידה ולכן בחירת שנת בסיס שונה תקצה משקלים שונים לסחורות ותשפיע על מדידת התמ"ג בדומה להשפעת  בחירת אמת המידה שהראינו קודם.

השפעת  שינוי שנת הבסיס יכול להיות עצומה. למשל, כשניגריה עברה משנת בסיס 1990 לשנת 2010 השנוי הוביל להכפלת התמ"ג הריאלי. גם בגאנה נרשמה הכפלה של התמ"ג כאשר שנת הבסיס הוחלפה מ-1993 ל-2006. עדכוני שנת בסיס במדינות כמו בוטסואנה, קניה, טנזניה וזמביה הובילו גם הם  לשינויים גדולים בתמ"ג הריאלי.

תרשים 3 מדגים כיצד בחירת  שנת בסיס משפיעה על שיעור צמיחת  התמ"ג הריאלי לנפש בארה"ב כאשר טווח הטעות למדידה לאורך 60 שנים עומד על כ־30%. זוהי הערכה שמרנית כי היא אינה כוללת את אי-הוודאות הנובעת מהתאמות לשינויי איכות שיוזכרו בהמשך.

ממשלות מפרסמות רק מדד רשמי אחד של תמ"ג ריאלי ואינן מדווחות על אי-הוודאות המובנית בו - לכן קשה לזהות את העמימות בו. בארה"ב המדד הרשמי של צמיחת התמ"ג (הקו המקווקו) נמצא בקצה העליון של טווח הטעות. ייתכן שזה מקרי, אבל ייתכן גם שהדבר מעיד על הטיה שיטתית בשיטות החישוב של ממשלות ובחירות "מושכלות" של שנת הבסיס שתניב את הצמיחה הגבוהה ביותר.

אי-ודאות במדידה היא כמובן חלק בלתי נמנע ממדע אמפירי. אבל בכלכלה הבעיה כפולה: ראשית, אי אפשר להימנע או להפחית את העמימות במדידה משום שהיא נגזרת מהשימוש ביחידת המידה עצמה - מחירים; שנית, תחום הכלכלה נוהג בחוסר שקיפות בנוגע לאי-הוודאות המובנית במדידת התמ"ג הריאלי. שיטות מדידה נהוגות – כמו שיטת "מחירים משורשרים" (chain-weighting) בארה"ב, המתבססת על ממוצע נע של מחירים משנות בסיס שונות – רק מסתירות את הבעיה ומגבירות את העמימות.

במדידה כלכלית יש להמיר שינוי באיכות הסחורות לשינוי בכמות. כדי לעשות זאת צריכים לבחור באיזה אמת מידה נשתמש כדי לבטא את ההבדל. ניקח לדוגמה מוצר שאיכותו משתנה משמעותית לאורך זמן - מחשבים. נניח שבשנת 1993 יוצרו בכלכלה מסוימת 100 מחשבי Apple IIe ובשנת 2017 יוצרו בה 100 מחשבי iMac Pro. מבחינה כמותית, מספר היחידות שיוצרו, תפוקת המחשבים לא השתנתה. אבל האם הטענה הזאת נכונה במציאות?

אם נבחר למדוד תפוקה לפי מסה אז התפוקה כנראה ירדה: מחשבי iMac Pro קלים ודקים בהרבה ממחשבי Apple IIe. אבל אם נמדוד לפי כוח עיבוד אז התפוקה זינקה באלפי אחוזים כי מחשב אחד משנת 2017 עולה בביצועיו במאות אלפים ממחשב משנת 1993. האופן בו אנו מבינים "שינוי באיכות" משפיע על ההחלטה כיצד למדוד תפוקה, והבחירה בממד קובעת את תוצאת המדידה.

בעיה נוספת היא שמחירים משתנים לאורך זמן גם כאשר הסחורות עצמן אינן משתנות. שינוי במחיר עשוי לשקף שיפור באיכות, אך לעתים הוא פשוט משקף אינפלציה, כלומר שינוי בערך הכסף ולא במוצר. אין דרך לקבוע באופן חד-משמעי באיזה משינויים אלה מדובר, ולכן מחירים לא יכולים לשמש יחידת מידה אמינה למדידת שינויים באיכות המוצרים.

אבל מרבית הכלכלנים שעוסקים במדדי מחירים מניחים שהמחירים חושפים רכיב סמוי שבעצמו מודד את השינוי באיכות: רכיב התועלת (utility), כלומר ההנאה שהצרכן מפיק מהמוצר. הגישה ההדונית (Hedonic Method) בה משתמשים סטטיסטיקאים העוסקים במדדי מחירים מניחה שתועלת היא הממד הרלוונטי למדידת שינויי איכות, למרות שהיא לא ניתנת לתצפית ישירה אלא מתגלה לנו דרך המחירים. כמו שציינה הכלכלנית ג'ואן רובינסון כבר בשנת 1962, תועלת היא מושג מעגלי: "תועלת היא התכונה שבזכותה אנשים רוצים לקנות מוצרים, והעובדה שאנשים רוצים לקנות מוצרים מוכיחה שיש להם תועלת".

כדי להמחיש את הבעיה נחזור לדוגמת המחשבים. תרשים 4א מציג את שיעור השינוי השנתי הממוצע באיכות המחשבים בין השנים 1995 ל-2001 בשמונה מדינות ב-OECD. אבל המחשבים מיוצרים בשרשרת אספקה גלובלית ולכן ניתן להניח שמדובר באותם מחשבים בכל המדינות. מכאן נובע שהפערים הגדולים אינם נובעים מהמוצר אלא מהשיטות השונות שמשמשות למדידת שינויי איכות בכל מדינה.

מדדים של שינוי באיכות ממירים הבדלים איכותיים לכמויות. אם איכות המחשבים משתפרת פי שניים אז בגישה זו מתורגם השינוי לכך שהתפוקה עצמה (הכמות) הוכפלה פי שניים, גם אם יוצרו בדיוק אותו מספר מחשבים. באיור 4ב מוצגות התוצאות של תרגום כזה לטווח של 30 שנים - פער של שלושה סדרי גודל בצמיחה הנמדדת של תפוקת המחשבים  - תלוי באיזו שיטת מדידה משתמשים.

הפער העצום הזה ממחיש בעיה יסודית באגרגציה כלכלית: אין דרך "נכונה" להמיר איכות לכמות. כל המרה תלויה במטרות שלנו ומהן נגזרת גם ההחלטה על אמת המידה ושיטת המדידה. אולם הזרם המרכזי בכלכלה לא מתמודד בהגינות עם הבעיה הזו. כיוון שהמחירים הם יחידת מידה לא אמינה למדידה, התועלת מוצגת כממד הנכון למדידת שינויי איכות. אבל התועלת עצמה מוערכת בצורה עקיפה דרך המחירים. התוצאה היא תהליך שמטשטש שורה של החלטות סובייקטיביות לגבי האופן בו מודדים שינויי איכות, ובסופו של דבר נוצרת רמת אי-ודאות גבוהה ונסתרת במדידה "ריאלית".

השימוש בערך כספי כממד האגרגציה מייצר שרשרת של שיבושים: כיוון שמחירים הם יחידת מידה לא יציבה נדרשות החלטות סובייקטיביות שיתקנו את חוסר היציבות; ההחלטות האלה גורמות לאי-ודאות משמעותית במדדים "ריאליים"; וממשלות אינן מדווחות על האי-ודאות. לבעיות אלה יש השלכות נרחבות על עבודתם של כלכלנים אקולוגיים וביופיזיים שמנסים לאמוד את יחסי הגומלין בין המערכת הכלכלית למערכות הטבעיות ולמשאבי כדור הארץ.

גם אם נקבל את גבולות המדידה הקיימים, המתודולוגיה כושלת במשימתה העיקרית  - לספק מדידה אובייקטיבית של צמיחה כלכלית. כאשר מוסיפים לכך גם השפעות חיצוניות כמו זיהום או אובדן טבע מקבלים עוד עמימות ואי-וודאות עם הערכות סובייקטיביות לפריטים שאין להם שווי שוק. בסופו של דבר הבעיות הנובעות מהשימוש בערך כספי כממד לניתוח חמורות מדי ועדיף לוותר עליו ככלי למדידת קיימות. אך אם בכל זאת עושים בו שימוש אז כדאי לפחות להיות מודעים למגבלותיו ולבחון כיצד שימוש בשיטות חלופיות ישנה את התוצאה.

ריבוי ההחלטות הסובייקטיביות בבסיס התמ"ג הריאלי הופכות אותו למדד לא יציב שאומר לנו מעט מאד על התפוקה הכלכלית הממשית. אחת האפשרויות החילופיות למדידה כלכלית היא להתמקד בגידול בזרמים ביופיזיים: מדדים ממשיים של חומרים ואנרגיה כמו צריכת דלק, חומרים או חשמל שאפשר למדוד ביחידות מידה ברורות ומוגדרות היטב הנובעות מחוקי התרמודינמיקה. גישה זו אינה פותרת את כל בעיות האגרגציה אבל לפחות מבטיחה יחידת מדידה יציבה, מה שמחירים או תועלת אינם מציעים.

הכלכלה הניאו-קלסית טוענת שביכולתה לזהות מדיניות אופטימלית - 'הטובה ביותר' לכולם. לכלכלנים יש תיאוריות שמטרתן לקבוע מהי הרמה האופטימלית של מיסוי, השקעה, גודל הממשלה, צמיחה כלכלית, בקרת זיהום, הפחתת פליטות פחמן, ניצול משאבים ואפילו גודל האוכלוסייה. לתיאוריות האלה יש השפעה ממשית על מדיניות ציבורית. למשל, כדי להצדיק את מדיניות האקלים הרפה שננקטה בפועל בעשורים האחרונים פוליטיקאים הסתמכו על טענתו של זוכה פרס נובל לכלכלה וויליאם נורדהאוס שעדיף להטיל מס פחמן מתון מאשר ליישם רגולציה נוקשה להפחתת פליטות.

הבעיה בשימוש באופטימיזציה ככלי לקבלת החלטות היא שהיא מחייבת סכימה לממד אחד בלבד. פונקציות עם יותר ממשתנה אחד לא מניבות "אופטימום" אלא מציבות בפנינו שקלול תמורות ובחירה בפשרות (trade-offs). רק פונקציות שמחזירות תוצאה במשתנה יחיד ניתנות לאופטימיזציה. מסיבה זו הרדיפה אחרי מדיניות אופטימלית מחייבת לבחור מראש ממד אחד ויחיד אותו נרצה למקסם וכך משקפת את כל בעיות האגרגציה שמנינו.

האופטימיזציה מושפעת מהחלטות סובייקטיביות לגבי הממד שבו אנו משתמשים. החלטות שונות יובילו לפתרונות אופטימליים שונים ולכן החיפוש אחר מדיניות אופטימלית תלוי באופן מהותי במטרות שלנו ובבחירה הנובעת מהן של ממד הניתוח. לפני שפונים לאופטימיזציה כדאי לשאול שלוש שאלות: (1) האם המטרות שלנו מוגדרות היטב ואינן שנויות במחלוקת? (2) האם ממד הניתוח נגזר בצורה ברורה וישירה מהמטרות שהגדרנו? ו-(3) האם הממד שנבחר מאפשר לשקלל את הנתונים בצורה אובייקטיבית?

אם התשובה לשלוש השאלות היא כן אז כנראה שאין בעיה בשימוש באופטימיזציה. אבל אם התשובה לאחת או יותר מהשאלות היא לא, אז סביר שהתהליך האופטימלי מטעה או מזיק. כאשר משתמשים באופטימיזציה בצורה כזו היא הופכת לכלי פוליטי ומניפולטיבי כי היא ממסגרת מאבק על ערכים והעדפות בתור וויכוח טכני בין "מומחים". באופן הזה, היא מסווה הכרעות פוליטיות וערכיות תחת מראית עין של אובייקטיביות מדעית.

נניח שאנחנו רוצים לתכנן מנוע בנזין בהספק מנוע נתון כך שהוא יהיה עד כמה שיותר חסכוני בדלק. במקרה הזה המטרה ברורה: לצמצם את צריכת הדלק עבור תפוקת כוח נתונה. קל לגזור ממנה ממד ניתוח חד־משמעי ואובייקטיבי: תכולת האנרגיה של הדלק. במקרה כזה אופטימיזציה יכולה לעזור לנו.

לעומת זאת, אם נניח שעלינו לגבש מדיניות בתחום האקלים, הגדרת המטרה הרבה יותר מורכבת: האם אנו מבקשים להפחית פליטות גזי חממה או רק להגביל את קצב הגדילה שלהן? האם המטרה היא להציל חיים (בהווה ובעתיד)? ואולי המטרה היא למקסם את הרווחה של כלל הציבור בהווה או להשיג צמיחה כלכלית בת-קיימא? אם איננו יכולים להסכים על המטרות לא נצליח למצוא פתרון אופטימלי.

גם כשהוגדר יעד סביבתי מסוים לא תמיד הוא יוביל באופן חד־משמעי לבחירה בממד ניתוח אחד. נניח שנרצה לבחור את סוג מנוע הרכב (דיזל או בנזין) שיגרום לפגיעה הסביבתית הקטנה ביותר. אם הכוונה היא לפליטות פחמן דו-חמצני אז מנועי דיזל עדיפים  -  הם חסכוניים יותר בדלק ולכן פולטים פחות פחמן. אבל אם הכוונה היא לפגיעה בבריאות הציבור כתוצאה מזיהום חלקיקי או פליטות תחמוצות חנקן אז מנועי דיזל גרועים יותר ממנועי בנזין. הבחירה בטכנולוגיה הטובה ביותר אינה חד משמעית.

הדוגמה הנ"ל אינה תאורטית. זה בדיוק מה שקרה באירופה: מדינות רבות עודדו מעבר מהיר מרכבי בנזין לרכבי דיזל כדי לעמוד בהתחייבויותיהן לפי אמנת קיוטו, בלי להביא בחשבון את ההשפעה על איכות האוויר וכתוצאה הייתה עלייה צפויה בזיהום חלקיקי. כפי שאמר פקיד ציבור בריטי: "המדיניות הזו הייתה למעשה בחירה בין 'להרוג אנשים היום לבין להציל חיים מחר'".

התייחסות לשאלת מנוע הבנזין מול מנוע הדיזל מנקודת מבט של כלכלן, כלומר ניתוח עלות-תועלת שמניח שממד האופטימיזציה הרלוונטי הוא ערך כספי, היא בעייתית לא פחות. כפי שהראינו קודם האינפלציה הופכת את המחירים ליחידת מדידה לא יציבה ולרוב ההשפעות הסביבתיות אין כלל שווי שוק, כך שצריך לקבוע מחירים משוערים על בסיס שיקול דעת סובייקטיבי. מכאן שערך כספי אינו מספק דרך אובייקטיבית לשקלול  השפעות סביבתיות שונות.

ניקח למשל סוגים שונים של פליטות: זיהום חלקיקי מוביל למוות מיידי ומקומי בעוד שפליטות פחמן יובילו בעתיד למוות בחלקים שונים בעולם כתוצאה מההתחממות הגלובלית. כיצד נשווה ביניהם? קודם כל נצטרך לתמחר חיי אדם  - פעולה שהיא סובייקטיבית באופן אינהרנטי. מכאן שגישות שונות מובילות לתוצאות שונות מאוד: לפי נתוני עבר סטיית התקן היחסית בתמחור חיי אדם עומדת על 138%.

בעיה נוספת היא שאלת ההיוון. בחירת שיעור ההיוון היא סובייקטיבית ועשויה להוביל להערכות שונות בתכלית. ניתוחים כלכליים מתעדפים את ההווה על פני העתיד ומקטינים את ערכם של נזקים עתידיים. למשל, מהו שיעור ההיוון ה"נכון" לעלויות שינויי האקלים? ניקולס סטרן (דו"ח סטרן 2006) השתמש בשיעור היוון של 1.4%. לעומת זאת, וויליאם נורדהאוס השתמש בשיעור היוון של 6%. אצל סטרן נזק עתידי בשווי אלף דולר בעוד מאה שנה קיבל ערך נוכחי של $249 ואצל נורדהאוס $3 בלבד. בהתאם לכך סטרן קרא לפעולה מיידית ודרמטית לעצירת משבר האקלים כדי למנוע עלויות עתידיות קטסטרופליות בעוד שנורדהאוס טען שאין דחיפות רבה.

הבעיה אינה בבחירות הספציפיות אלא בעצם הבחירה בממד הערך הכספי. לא ניתן לשקלל באופן אובייקטיבי תוצאות שונות דרך מחירים. כל ניתוח נשען על  החלטות סובייקטיביות לגבי הערכות שווי  ולכן גם תוצאת ה"אופטימום" משקפת בעיקר את העדפותיו האישיות של האנליסט.

אין פיתרון קסם לבעיית האגרגרציה,  כזה שלא יחייב קבלת החלטות סובייקטיביות, אבל יש כמה דרכים אפשריות להתמודדות עמה.

המנעות מאגרגציה. בסוגיות של קיימות, בהן ממד הניתוח הרלוונטי אינו חד-משמעי או שנוי במחלוקת, לא כדאי לבצע המרה של המשתנים השונים לכדי מדד אחד. במקום זאת עדיף להשאיר כל משתנה בממד ה"טבעי" שלו. למשל, למדוד אובדן שטחי מחיה לפי שטח, זיהום לפי מסה ותמותה לפי מספר בני אדם. היתרון בגישה זו הוא שההכרעות הסובייקטיביות נותרות גלויות ובעלי עניין יכולים לבצע את שקלול התמורות לפי הערכים וההעדפות שלהם.

שימוש ביחידות מידה ביופיזיות. מדידה אובייקטיבית מחייבת שימוש ביחידות מידה יציבות ומוגדרות היטב. מחירים אינם יחידה שכזו. האלטרנטיבה המתבקשת היא להשתמש ביחידות מידה ביופיזיות למדידה כלכלית. גישה כזו תפתור את בעיית חוסר האחידות של יחידת המידה אולם תחייב להגדיר מחדש מונחים כמו צמיחה כלכלית וצבירת הון ולחשוב על המציאות הכלכלית במונחים שונים מאלה להם הורגלנו.

שקיפות והגינות לגבי החלטות סובייקטיביות. אם למרות האמור נחליט להשתמש באגרגציה אז עלינו להיות ברורים וגלויים לגבי המטרות וההנחות הסובייקטיביות בבסיס הניתוח שלנו ולאפשר בחינה שלהן ודיון.

הביקורת על השימוש באגרגציה התמקדה עד היום בשאלת הגבולות  - מה נכלל או נשמט מהחשבונאות הלאומית. אולם כדי לפתח מדע קיימות מדויק ואחראי אנחנו חייבים לערער על המוסכמות בכלכלה הנאו-קלסית ולשאול שאלות רדיקליות יותר על האופן בו אנחנו מודדים קיימות: האם ראוי בכלל להמשיך להתבסס על סכימת כמויות כלכליות לפי ערך כספי "ריאלי"?  באלו  ממדים חלופיים נוכל להשתמש למדידת תפוקה כלכלית? אין לשאלות אלו תשובות פשוטות אבל חשוב ביותר להכיר בכך שעלינו לשאול אותן.