האם ניתן לנתק בין צמיחה כלכלית למגבלות סביבתיות? התשובה לשאלה עומדת בלב מחלוקת בין כלכלנים בימינו. אלו התומכים בצמיחה ירוקה מאמינים שניתן לסייע בכך באמצעות התייעלות וטכנולוגיה, אך מבקריהם טוענים כי הם מתעלמים מאופיים המתכלה של חומרים בעולם.

בשנת 1973 אמר הכלכלן האמריקאי קנת׳ בולדינג (Kenneth Boulding) שכל מי שמאמין שצמיחה כלכלית יכולה להמשיך לנצח בעולם בעל משאבים מוגבלים הוא משוגע - או כלכלן. מעבר לכך שמדובר בביקורת סרקסטית על כלכלנים, הערתו היא נקודת התחלה טובה לדיון בשאלה מהותית ומעוררת מחלוקת: האם ניתן לנתק בין צמיחה כלכלית למגבלות סביבתיות?

הדרך המקובלת בימינו למדוד תפוקה כלכלית היא התמ״ג - תוצר מקומי גולמי. התמ"ג הוא סך הערך המוניטרי (הערך כספי) של הסחורות המיוצרות במשק בשנה, שלרוב נמדד בדולרים אמריקאים. הגדלת התמ"ג על פני תקופה (לרוב שנה) מכונה צמיחה כלכלית. הכלכלה המודרנית מתבססת על צמיחה, וכל המדינות שואפות להגדיל את התמ"ג שלהן, כלומר להגדיל את הפעילות הכלכלית המקומית שלהן ככל שרק ניתן.

צמיחה כלכלית ושימוש בחומרים - הילכו לנצח יחדיו?

כיום, ככל שהפעילות הכלכלית גדלה כן גדל היקף הפליטות והשימוש במשאבים חומריים. כלכלנים המצדדים בצמיחה ירוקה, כלומר צמיחה כלכלית אינסופית המבוססת על שימוש בר-קיימא בחומר ואנרגיה, מניחים שאפשר לנתק את הערך המוניטרי והחומרי אחד מהשני. רעיון זה של ניתוק 1 מאפשר לכלכלנים האלה לחמוק מהצורך לעסוק באופיו המתכלה של עולם החומר.

חתן פרס נובל פול קרוגמן (Paul Krugman) טען כי מדענים מתחומי המדעים המדויקים כמו פיזיקאים, כימאים ומדעני אקלים מחזיקים בתפיסה שגויה ופשטנית לפיה משמעותה של צמיחה כלכלית מסתכמת בייצור יותר מוצרים. מדענים אלו, לטענתו, אינם מתייחסים לעובדה שהתמ״ג משקלל בתוכו גם את הבחירות הרבות שנעשות כחלק מתהליך הייצור, כגון מה אנשים בוחרים לצרוך, באיזה טכנולוגיות משתמשים בייצור ועוד.

קרוגמן מאמין שהיכולת להעריך את הבחירות הללו תאפשר לבני אדם להשיג גם את המטרות האקולוגיות המחמירות ביותר מבלי לסכן את הצמיחה הכלכלית. נטוע באמונה זו הוא כינה את מבקרי הצמיחה הכלכלית נביאי זעם. הטיעון של קרוגמן הוא למעשה פנייה לטכנולוגיה: תהליכי ייצור יעילים יותר, שימוש בחומרים מזהמים פחות, ומעבר מסחורות עתירות חומרים לשירותים יאפשרו צמיחה כלכלית לצד שמירה על הסביבה.

גם מבקרי הצמיחה הכלכלית, הסבורים שצמיחה כלכלית אינה אפשרית או אפילו רצויה בעולם בעל גבולות סופיים, יסכימו על חשיבות הניתוק מהסוג שקרוגמן מציע. סלע המחלוקת ביניהם נוגע לשאלה אם ניתן להגיע לניתוק מספיק מהיר שיאפשר את המשך הצמיחה הכלכלית לנצח מבלי להחמיר את המשבר האקולוגי הקיים.

ניתוק יחסי וניתוק מוחלט

כדי להבין את הרעיון הגלום בניתוק יש להבדיל בין שני סוגים של ניתוק. סוג אחד הוא ניתוק יחסי (relative decoupling) שמתייחס להפחתת הפליטות או התשומות החומריות הנדרשות להפקת דולר תוצר, כלומר ירידה בקצב גידול הפליטות/שימוש בחומרים מתחת לרמה המקושרת כיום עם צמיחה כלכלית. הסוג השני הוא ניתוק מוחלט (absolute decoupling) ומתייחס לצמיחה כלכלית שאינה גוררת כלל עלייה בהיקף השימוש בחומר או גידול בפליטות.

כדי למנוע אסון אקלימי, לא מספיק לייצב את רמת הפליטות או להביא להפחתה מתונה. יש להביא להפחתות משמעותיות כבר בשנים הקרובות

במילים פשוטות יותר, ניתוק יחסי מתייחס ליעילות - היבט שכלכלות מודרניות אמורות להיות טובות בו. מסיבה זו ניתוק כזה מושך אנשים שמקווים שצמיחה כלכלית תוכל להימשך לנצח. לא קשה למצוא דוגמאות לניתוק יחסי ברמה הגלובלית. למשל, פליטות הפחמן הדו-חמצני העולמיות צנחו מ-760 גרם לדולר בשנת 1965 לפחות מ-500 גרם בשנת 2019, צניחה של כמעט 35% בחצי מאה.

אבל ניתוק יחסי לא בהכרח מעיד על ירידה בסך הפליטות בפועל. כדי שרמת הפליטות תישאר קבועה יש צורך בניתוק מוחלט, כלומר שרמת הפליטות תצנח לפחות באותה מהירות בה רמת הפעילות הכלכלית עולה. כדי שכמות הפליטות תרד בפועל קצב ירידת הפליטות חייב להיות מהיר יותר מקצב הצמיחה הכלכלית. 

ניתן למצוא דוגמאות לניתוק מוחלט בנקודות זמן ספציפיות, במיוחד כאשר מסתכלים על נתונים ברמה הלאומית או המקומית. למשל, באיחוד האירופי בין השנים 2017-1990 צנחה כמות הפליטות ב-22% בעוד שהצמיחה הכלכלית עלתה ב-58%. הבעיה בדוגמא זו שהיא אינה מבטאת את האופי הגלובלי של כלכלות מודרניות. בעולם הגלובלי של ימינו, חישובי פליטות מבוססות ייצור על-פי חלוקה גיאוגרפית לא משקפים באופן מדויק את טביעת הרגל הפחמנית של אזור מסוים משום שהן אינן לוקחות בחשבון את הפליטות המשויכות לצריכה. 2

למשל, טביעת הרגל הפחמנית של האיחוד האירופי צנחה באופן הרבה פחות דרמטי ממה שצוין קודם, ונותרה 20% גבוהה יותר בהשוואה לכמות הפליטות שנפלטות בשטחי האיחוד. הסיבה לכך היא שפעילות הייצור הפיזי של המוצרים שנצרכים באיחוד האירופי עברה לאזורים אחרים בעולם, שם אחוז הפליטות עלה. לכן מה שחשוב הוא למדוד את רמת הפליטות ברמה הגלובלית ולא רק המדינתית או האזורית, ובמדד זה לא נרשם ניתוק מוחלט. 3.

ואמנם, כמות פליטות הפחמן העולמית השנתית נמצאת בעליה מתמדת. כמות הפחמן הדו-חמצני שנפלט לאטמוספירה בשנת 2019 הייתה גבוהה ב-60% מזו בשנת 1990, השנה בה פורסם הדו"ח הראשון של הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים . הוכחה לכך ניתן לראות בהאטת כמות הפליטות בזמן המשבר הכלכלי של 2008, 4 נתון המחזק את טענת מבקרי הצמיחה הירוקה.

נקודה חשובה נוספת היא שאפילו ניתוק מוחלט לא מבטיח קיימות לאורך זמן. כדי למנוע אסון אקלימי לא מספיק לייצב את רמת הפליטות או להביא להפחתה מתונה, אלא להביא להפחתה משמעותית כבר בשנים הקרובות. ה-IPCC העריך שכדי להגיע לסיכוי של 66% להישאר מתחת להתחממות כדור הארץ ב- 1.5 מעלות יש להגביל את פליטת הפחמן הגלובלית ל-420 טון פחמן דו-חמצני. בקצב הפליטות הנוכחי כמות זו תפלט תוך עשור, וכדי להימנע מכך דרוש קצב ניתוק יחסי שנתי (הפחתה בכמות הפליטות המשויכת לצמיחה כלכלית) של 14% בשלושת העשורים הקרובים.

לשם השוואה, האחוז הגבוה ביותר של ניתוק שנרשם בכלכלות העשירות בעולם אי פעם היה קצת פחות מ-3% (לאחר משבר הנפט בשנות ה-70). קצב ירידת הפליטות ברחבי העולם נכון לשנת 2019 הוא פחות מ‑1%.

אתגר הטכנולוגיה ואתגר הזמן

מי שתומך בצמיחה ירוקה צריך להוכיח כי ניתן להפחית בכלכלות מפותחות את הפליטות באופן מוחלט בתוך עשור מבלי לפגוע בצמיחה הכלכלית שלהן. את האתגר הזה לא ניתן לפתור רק באמצעות פנייה עיוורת לחסדי הטכנולוגיה. 

הסוגייה היא לא אם שיפורים טכנולוגיים כמו התייעלות אנרגטית או מעבר לאנרגיה סולארית אפשריים (כי הם אכן אפשריים), וגם לא אם מדינות הצליחו להטמיע טכנולוגיות כאלה באופן מספק עד היום (כי הן לא הצליחו). השאלה האמיתית היא האם מדינות יצליחו להטמיע את הטכנולוגיות הללו בהיקף משמעותי ובזמן מספיק קצר כך שיתאפשר להן להמשיך במרדף אחר צמיחה כלכלית אינסופית תוך הישארות במסגרת הגבולות הפלנטריים הבטוחים עבור בני אדם?

במובן הזה, עולה פעם נוספת השאלה האם ערך כלכלי הוא דבר נפרד לחלוטין, או לפחות בר-הפרדה, מחומרים ומתנועה פיזית. בעבר לפחות, הלכו השניים יד ביד. לפי הכלכלה ערך מוניטרי קשור לפעילות ולפי הפיזיקה פעולה אינה אפשרית ללא שימוש באנרגיה. הפעילות הכלכלית שלנו - תהליכי הייצור, הצריכה, הסחר והעבודה - נסמכת כולה על תשומות אנרגיה. אנו זקוקים לאנרגיה כדי לשאוב, לעבד לשנע משאבים. אמנם ניתן ליעל פעולות אלו, אך גם הן כפופות ומוגבלת לגבולות התרמודינמיים. מכאן שהגדלת הפעילות הכלכלית קשורה לשימוש מוגבר באנרגיה.

מי שמאמין שעובדה זו אינה מהווה מגבלה לצמיחה כלכלית יצביע על כמות האנרגיה הסולארית שיש בכדור הארץ כמקור אנרגיה חלופי אפשרי. אבל אנרגיה סולארית לא מרוכזת כמו דלקים פוסיליים אלא מפוזרת כך שאגירתה מחייבת שימוש במכשירים כמו פאנלים סולאריים וסוללות הסובלים מבלאי ודורשים תחזוקה והחלפה. כלומר, גם מעבר לאנרגיה סולארית טומן בחובו שימוש בחומרים טבעיים ודלדול במלאי שלהם.

סיכום

אין בכל האמור לעיל כדי לטעון שצריך לפסול כל רמה של צמיחה כלכלית, אך ברור שככל שהיקף הפעילות הכלכלית גדל כך קשה יותר להפריד את הצמיחה הכלכלית מהשפעותיה החומריות על הסביבה. אם אנחנו מעוניינים בצמיחה כלכלית אינסופית אז האפשרות היחידה היא כנראה להתחיל לייחס ערך כלכלי לחליפין לא חומרי - אהבה, חברות, אולי אפילו מילים – וזה, במהותו, מדרון חלקלק ופוגעני. בין אם ניתוק מוחלט אפשרי ובין אם לא, ניתוק השלומות האנושית מתפוקה חומרית הכרחי אם החברה האנושית רוצה להנות משגשוג בר קיימא עבורה ולכדור הארץ.