אי שוויון בפליטות פחמן

אילו קבוצות באוכלוסייה תורמות יותר לגידול או להפחתה של פליטות הפחמן בעשורים האחרונים? ניתוח של "חלוקת העוגה הפחמנית" בין השנים 1990-2019 באמצעות סט נתונים חדש אודות חלוקת עושר והכנסה תוך הבחנה בין פליטות שמקורן בצריכה ופליטות שמקורן בהשקעות יכול לספק תשובה לשאלה זו.

רבים נוהגים לתאר את ההתמודדות עם משבר האקלים באמצעות המשפט "כולנו באותה סירה". זאת כדי להדגיש את אופיו האוניברסלי של המשבר ואת הצורך בהתגייסות עולמית כוללת. יחד עם זאת, בעקבות שורה של מחקרים בדיסציפלינות שונות והתגבשות של מושגים ומסגרות חשיבה בנושא של צדק אקלימי, המשפט המקובל היום והמדויק הרבה יותר, הוא "כולנו באותה סערה, אבל לא באותה סירה".

הכלכלה הגלובלית מאופיינת בהתפתחות מואצת ובאי-שוויון גובר. אמנם משבר האקלים הוא משבר גלובלי הפוגע בכולנו, אך האחריות המרכזית לפליטות ולהרס האקולוגי מקורה בסגנון החיים המערבי מבוסס תרבות הצריכה של אזרחי המדינות העשירות בצפון הגלובלי. מנגד, אלו שתרמו ותורמים לו הכי פחות הם גם אלו שנפגעים ממנו בצורה החמורה ביותר. פגיעה זו ניכרת כבר היום, והיא צפויה להיות משמעותית עוד יותר בעתיד.

אי-שוויון ומשבר האקלים הן סוגיות השזורות זו בזו. כדי שנוכל לעצב מדיניות שתפעל להפחתת הפליטות בצורה ממוקדת ויעילה, עלינו לענות באופן מדויק ככל הניתן על שאלת האחריות לפליטות והקשר שבין אי-שוויון כלכלי ומעמד (class) למשבר האקלים. באיזה אופן מתחלקת "עוגת הפחמן הגלובלית"?

ננסה לענות על שאלה זו בדיוק ולהפיק מידע אמין ועדכני לגבי החלוקה של פליטות פחמן בקרב יחידים וקבוצות אוכלוסייה ברחבי העולם.

בין יציאת דו"ח ה-IPCC הראשון בשנת 1990 ופרוץ מגפת הקורונה ב-2019, חלו שינויים דרמטיים בחלוקה הגיאוגרפית של צמיחה כלכלית (מי צומח ואיפה). מסדי נתונים חדשים אודות אי-שוויון בהכנסה ועושר1 ואודות הקשר בין פליטות לנפש, צריכה והכנסה בלמעלה מ-100 מדינות, מאפשרים לנו לעקוב באופן מדויק יותר מבעבר אחר המקור לפליטות גזי חממה, בחלוקה לפי עשירונים.

עשירון הוא קבוצה הכוללת 10% מהאוכלוסייה. העשירונים מסודרים לפי כמות הפליטות הממוצעת: פרטים ומשקי בית בעלי ממוצע הפליטות הגבוה ביותר נמצאים בעשירון העליון (עשירון 10), והעשירון התחתון (עשירון 1) הם 10% מהפרטים ומשקי הבית שכמות הפליטות הממוצעת שלהם היא הנמוכה ביותר. בעוד שישנם גורמים מלבד הכנסה שעשויים לשחק תפקיד בקביעת סך הפליטות, הכנסה נותרה הגורם המרכזי המסביר את השונות בפליטות בין משקי בית.

אחד משינוי המגמות המרכזיים הוא הפיכתו של המרכיב הגלובלי לדומיננטי בהקשר של אי-השוויון בפליטות. ב-1990, אזרח במדינה עשירה היה פולט בממוצע הרבה יותר מיתר העולם. הגם שבממוצע נתון זה נכון גם היום, כעת התווספו לפערים אלו גם פערים דרמטיים בין העשירונים השונים באותו אזור.

למעשה, בעוד שב-1990 כ-62% מאי-השוויון העולמי בפליטות הוסבר על ידי אי-השוויון בפליטות בין מדינות שונות, כיום זהו דווקא אי-השוויון בין עשירים ועניים בתוך כל מדינה המסביר כשני שליש (63%) מאי-השוויון העולמי בפליטות. במילים אחרות, הפולטים הגדולים ביותר הם עשירים המגיעים מכל חלקי העולם.

כמה גדולים הפערים היום? בשנת 2019, העשירון העליון העולמי פלט כמעט מחצית מסך הפליטות העולמי (48%). לעומתו, החציון התחתון של העולם פלט רק 12%. המאיון העליון - 1% מאוכלוסיית העולם וכ-77 מיליון איש בסה"כ - אחראי לכמעט 17% מהפליטות העולמיות. זוהי כמות הגדולה ב-50% מזו של החציון התחתון הגלובלי - 50% מאוכלוסיית העולם וכ-3.8 מיליארד איש - אשר אחראי על פחות מ-12% מהפליטות העולמיות.

כמות פליטות הפחמן השנתית שהאנושות משחררת לאטמוספרה גדלה פי 1.5 (או ב-50%) בפרק הזמן שבין 1990 ל-2019 23% מתוך גידול זה התקבל מהמאיון העליון (ה-1%). למרות תהליכי הפיתוח המואצים שהביאו לצמיחה מהירה בפליטות לנפש של החציון התחתון העולמי, אלו אחראים ל-16% בלבד מגידול זה.

מה מסביר את הפערים הללו? כדי לענות על שאלה זו עלינו להבחין בין מקורות הפליטה: צריכה והשקעות. פליטות שמקורן בצריכה הן סך הפליטות המתקבלות כתוצאה משימוש ישיר באנרגיה (דלק במכונית וצריכת חשמל) או פליטות הגלומות במוצרים ושירותים. פליטות שמקורן בהשקעות הן כאלו שקשורות בהחלטות בעלי הון בשלבים שונים של תהליך הייצור (בנייה של מפעלים, מכונות ועוד). 

מאז 1990, משקלן של ההשקעות בפליטות לנפש של העשירון והמאיון העליון עולה בהדרגה. נכון ל-2019, מרבית הפליטות המשויכות למאיון העליון מקורן בהשקעות (מעל 70% בתרחיש הבסיס). תהליכים מואצים של גלובליזציה וגידול באי-השוויון העולמי הביאו לריכוז הון בידיים מעטות יותר, אך במגוון גדול יותר של מקומות בעולם.

מנגד, מגמות אלו הביאו לירידה בפליטות הממוצעות של מעמד הביניים והעניים במדינות העשירות. הפליטות לנפש של החציון התחתון באירופה ובארה"ב, למשל, פחתו באזור ה-25-30% מאז 1990. זאת כתוצאה משילוב של התכווצות השכר והצריכה הפרטית מצד אחד, ובמקביל ירידה ב"טביעת הרגל הפחמנית" הממוצעת לנפש במדינות העשירות כתוצאה ממדיניות אקלים ואנרגיה והתייעלות תהליכי ייצור. 

חשוב לציין שלמרות הפחתה זו אנו עדיין רחוקים מאוד מעמידה ביעדי הסכם פריז ומחלוקה הוגנת של העוגה הפחמנית. יתרה מכך, הפערים בין אזורים שונים בעולם (הצפון והדרום הגלובליים), נותרו גדולים ומשמעותיים.

דוגמאות עוזרות מאד להמחיש את הדרך הארוכה שעוד נותרה לעמידה ביעדי הסכם פריז. כך למשל, ב-2019 הממוצע העולמי לפליטות לנפש עמד על 6 טונות שוות ערך פחמן דו-חמצני (tCO2e). כדי להישאר מתחת להתחממות של כ-1.5 מעלות, על פי יעדי הסכם פריז, על ממוצע הפליטות לנפש לרדת ל-1.9 טונות פחמן מעכשיו ועד 2050. להשוואה, 1.9 טונות שוות ערך פחמן לנפש הן בערך כמות הפחמן הנפלטת לנוסע במחלקת תיירים בטיסה הלוך-חזור בין לונדון לניו‑יורק.

להבנה כיצד פערים אלו מתבטאים באופן גלובלי, תושב בחציון התחתון באמריקה הצפונית - שיאנית הפליטות - פולט בממוצע 38% יותר מאשר אזרח העשירון העליון באפריקה מדרום לסהרה (10.4 אל מול 7.5 טון שווה ערך פחמן לנפש בשנה). גם הפליטות הממוצעות בדרום ובדרום-מזרח אסיה נמוכות משמעותית בהשוואה לאזורים אחרים.

אמריקה הצפונית פולטת הרבה גם ביחס למקבילותיה בצפון הגלובלי. באופן אולי מפתיע, עשירונים 6-9 והחציון התחתון באמריקה הצפונית פולטים כפול בהשוואה למקביליהם באירופה (21.8 לעומת 10.7, ו-10.4 לעומת 5.1 בהתאמה). יתרה על כך, משקי בית בחציון התחתון האמריקאי פולטים בממוצע כמו משקי בית בעשירונים 6-9 באירופה, למרות היותם עניים כמעט פי 2 במונחי כוח קנייה יחסי. סיבה אפשרית לפערים הללו עשויה להיות נעוצה בהיעדרה של תחבורה ציבורית וההסתמכות הכבדה של משקי בית אמריקאים על רכב פרטי.

הנתח היחסי של פליטות לפי קבוצות (בחלוקה לעשירון עליון, עשירונים 6-9 וחציון תחתון) דומה באזורים שונים בעולם. יחד עם זאת, במקומות בהם אי-השוויון בהכנסה ובעושר קיצוני יותר, מתרחב הפער בין כמות הפליטות המשויכת לעשירון העליון לזו של החציון התחתון. לראייה ההשוואה בין אירופה למזרח אסיה (סין, יפן, צפון קוריאה ומדינות נוספות) ואזור רוסיה ומרכז אסיה.

אי-השוויון העמוק בנתוני הפליטות לנפש והפער בין אלו לבין היעדים הלאומיים להפחתת פליטות גזי חממה (Nationally Determined Contributions - NDCs) ל-2030 לפי הסכמי פריז מעלים שאלות ראויות בדבר מדיניות אפקטיבית להתמודדות עם משבר האקלים. בפרט כיצד מדיניות זו מתייחסת לפערי הפליטות בין מעמדות שונים, ושמה את נטל צמצום הפליטות על אלו האחראים להן.

לדוגמה, על פי היעדים הלאומיים שנקבעו, ארה"ב אמורה להצטמצם לממוצע של 10 טון שווה ערך פחמן לנפש ואירופה ל-5 טון. החציון התחתון בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה קרוב או עומד ביעד זה, אך לא כך עשירונים 6-10. כדי לעמוד בו, על העשירון העליון בארה"ב להפחית את הפליטות ב-86% וזה שבצרפת ב‑81%.

בצד השני של העולם, בסין והודו, 90% מהאוכלוסייה נמצאים כבר היום מתחת ליעדי הסכם פריז. לעומתם, העשירונים העליונים במדינות הללו צריכים להפחית את כמות הפליטות שלהם ב-74% וב-50% בהתאמה בתרחיש הבסיס. כל זאת כשאנו לוקחים בחשבון שיעדי 2030 צפויים להביא לגידול בממוצע הפליטות לנפש במדינות הדרום הגלובלי, וגם שההפחתות הנדרשות בפליטות לנפש ברמה הגלובלית כדי לעמוד ביעד התחממות של עד 1.5-2 מעלות גבוהות בהרבה מאלו שהתחייבו אליהן המדינות בהסכם פריז.

מדיניות האקלים עד כה הטילה באופן לא פרופורציונלי את נטל הפחתת הפליטות על העשירונים הנמוכים ומעמד הביניים, בעוד שעשתה מעט מאוד כדי להשפיע על הפולטים המשמעותיים. זאת למשל ההשפעה של מיסוי על זיהום או פליטות שהוטל על חברות בשלב הייצור, והופך לרגרסיבי כאשר הוא מגולגל לעליית מחירי המוצרים עבור משקי בית. 

לאור המתאם החזק בין הכנסה לפליטות פחמן, ראוי לבחון רגולציה מותאמת הכוללת צעדים לצמצום אי-השוויון והגדלת השירותים האזרחיים, בשילוב עם מדיניות מיסוי פחמן פרוגרסיבית, הכוללת מיסוי על עושר, על השקעות ועל מוצרי יוקרה, ושילוב של מס פחמן זה עם השקעה בתשתיות למשק דל פחמן ובמנגנוני פיצוי למי שיפגע מהמעבר למשק כזה.