בשנת 1973 אמר הכלכלן האמריקאי קנת׳ בולדינג (Kenneth Boulding) שכל מי שמאמין שצמיחה כלכלית יכולה להמשיך לנצח בעולם בעל משאבים מוגבלים הוא משוגע או כלכלן. מעבר לכך שמדובר בביקורת סרקסטית על כלכלה ועל כלכלנים, ההערה של בולדינג היא נקודת התחלה טובה לדיון בשאלה מהותית ומעוררת מחלוקת: האם ניתן לנתק בין צמיחה כלכלית למגבלות סביבתיות?

הדרך המקובלת בימינו למדוד תפוקה כלכלית היא התמ״ג - תוצר מקומי גולמי. התמ"ג הוא סך הערך המוניטרי (ערך כספי, לרוב נמדד בדולר) של הסחורות המיוצרות במשק בשנה. הגדלת התמ"ג על פני תקופה מכונה צמיחה כלכלית. הכלכלה המודרנית מתבססת על צמיחה, ומדינות שואפות להגדיל את התמ"ג שלהן משנה לשנה, כלומר, להגדיל את הפעילות הכלכלית המקומית ככל שרק ניתן.

צמיחה כלכלית ושימוש בחומרים - הלנצח ילכו יחד?

כיום, ככל שהפעילות הכלכלית שלנו גדלה, גדלים איתה היקף הפליטות והשימוש החומרי. כלכלנים המצדדים בצמיחה ירוקה, כלומר צמיחה כלכלית אינסופית המבוססת על שימוש בר-קיימא בחומר ואנרגיה, מניחים שאפשר לנתק את הערך המוניטרי והחומרי אחד מהשני. הרעיון של ניתוק (Decoupling) 1 מאפשר לכלכלנים לחמוק מהצורך לעסוק באופיו המתכלה של עולם החומר.

חתן פרס נובל פול קרוגמן (Paul Krugman) טוען כי מדענים מתחום המדעים המדויקים כמו פיזיקאים, כימאים ומדעני אקלים מחזיקים בתפיסה שגויה ופשטנית לפיה המשמעות של צמיחה כלכלית מסתכמת בעוד ייצור של דברים. לטענת קרוגמן, אותם מדענים אינם מתייחסים לעובדה שתמ״ג משקלל בתוכו גם את הבחירות הרבות שנעשות כחלק מתהליך הייצור; מה אנשים בוחרים לצרוך, באיזה טכנולוגיות משתמשים ועוד.

קרוגמן מאמין שהיכולת להעריך את הבחירות הללו תאפשר לבני אדם להשיג גם את המטרות האקולוגיות המחמירות ביותר מבלי לסכן את הצמיחה הכלכלית. נטוע באמונה זו, קרוגמן מכנה את מבקרי הצמיחה הכלכלית נביאי זעם.

הטיעון של קרוגמן הוא למעשה פנייה לטכנולוגיה: תהליכים יעילים יותר, שימוש בחומרים מזהמים פחות, ומעבר מסחורות עתירות חומרים לשירותים יאפשרו צמיחה כלכלית לצד שמירה על הסביבה.

גם מבקרי הצמיחה הכלכלית, הסבורים שצמיחה כלכלית אינה אפשרית או אפילו רצויה בעולם בעל גבולות סופיים, יסכימו עם קרוגמן על חשיבות הניתוק מהסוג שהוא מציע. סלע המחלוקת ביניהם נוגע לשאלה הבאה: במידה והאנושות תצליח להגיע להביא לניתוק, האם המשמעות היא שניתן לקדם צמיחה כלכלית לנצח מבלי להחמיר את המשבר הקיים?

ניתוק יחסי וניתוק מוחלט

כדי לעסוק בשאלה זו, חשוב להבדיל בין שני סוגים של ניתוק:

הסוג הראשון הוא ניתוק יחסי (Relative decoupling) והוא מתייחס להפחתת הפליטות או התשומות החומריות הנדרשות להפקת דולר/אחוז תוצר. כלומר, הגעה לירידה בקצב גידול הפליטות/שימוש בחומרים מתחת לרמה המקושרת כיום עם צמיחה כלכלית. הסוג השני הוא ניתוק מוחלט (Absolute decoupling) והוא מתייחס לצמיחה כלכלית שאינה גוררת כלל עלייה בהיקף השימוש בחומר או גידול בפליטות.

במילים פשוטות יותר, ניתוק יחסי מתייחס ליעילות, היבט שכלכלות מודרניות אמורות להיות טובות בו. לכן, הרעיון של ניתוק יחסי מושך אנשים שמקווים שצמיחה כלכלית תוכל להימשך לנצח. לא קשה למצוא דוגמאות לניתוק יחסי ברמה הגלובלית. למשל, פליטות הפחמן הדו-חמצני העולמיות צנחו מ-760 גרם לדולר בשנת 1965 לפחות מ-500 גרם לדולר בשנת 2019, צניחה של כמעט 35% בחצי מאה.

אבל ניתוק יחסי לא בהכרח מעיד על ירידה בסך הפליטות בפועל. כדי שרמת הפליטות תישאר קבועה, יש צורך בניתוק מוחלט, כלומר שרמת הפליטות תצנח לפחות באותה המהירות שבה רמת הפעילות הכלכלית עולה. כדי שכמות הפליטות תרד בפועל, קצב ירידת הפליטות חייב להיות מהיר יותר מקצב הצמיחה הכלכלית.

כדי למנוע אסון אקלימי, לא מספיק לייצב את רמת הפליטות או להביא להפחתה מתונה. יש להביא להפחתות משמעותיות כבר בשנים הקרובות

ניתן למצוא דוגמאות לניתוק מוחלט בנקודות זמן ספציפיות, במיוחד כאשר מסתכלים על נתונים ברמה הלאומית או המקומית. למשל, באיחוד האירופי בין השנים 2017-1990 צנחה כמות הפליטות ב-22% בעוד שנרשמה צמיחה כלכלית של 58%.

הבעיה בדוגמא זו שהיא אינה מבטאת את האופי הגלובלי של כלכלות מודרניות. בעולם הגלובלי של ימינו, חישובי פליטות מבוססות ייצור על-פי חלוקה גיאוגרפית לא משקפים באופן מדויק את טביעת הרגל הפחמנית של אזור מסוים, משום שאינן לוקחות בחשבון את הפליטות המשויכות לצריכה.

למשל, טביעת הרגל הפחמנית של האיחוד האירופי צנחה באופן הרבה פחות דרמטי ממה שצויין למעלה, ונותרה 20% גבוהה יותר בהשוואה לכמות הפליטות שנפלטות בשטחי האיחוד. הסיבה היא שפעילות הייצור הפיזי של המוצרים שנצרכים באיחוד האירופי עברה לאזורים אחרים בעולם, שם אחוז הפליטות עלה. לכן האינדיקציה החשובה ביותר היא המדידה ברמה הגלובלית, ובמדד זה לא נרשם ניתוק מוחלט. 3

4.

למעשה ההיפך הוא הנכון. כמות פליטות הפחמן העולמית השנתית נמצאת בעליה מתמדת. כמות הפחמן הדו-חמצני שנפלט לאטמוספירה בשנת 2019 הייתה גבוהה ב-60% מזו בשנת 1990, השנה בה פורסם הדו"ח הראשון של הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC). ניתן לראות האטה בזמן המשבר הכלכלי של 2008, נתון המחזק את טענתם של מבקרי הצמיחה הירוקה.

נקודה חשובה נוספת היא שאפילו ניתוק מוחלט לא מבטיח קיימות לאורך זמן. כדי למנוע אסון אקלימי, לא מספיק לייצב את רמת הפליטות או להביא להפחתה מתונה. יש להביא להפחתות משמעותיות כבר בשנים הקרובות.

ה-IPCC העריך שכדי להגיע לסיכוי של 66% להישאר מתחת להתחממות של 1.5 מעלות יש להגביל את פליטת הפחמן הגלובלית ל-420 טון פחמן דו-חמצני. בקצב הפליטות הנוכחי נפלוט את הכמות הזאת תוך עשור. כדי להימנע מכך, דרוש קצב ניתוק יחסי שנתי (הפחתה בכמות הפליטות המשוייכת לצמיחה כלכלית) של 14% במשך שלושת העשורים הקרובים.

לשם השוואה, האחוז הגבוה ביותר של ניתוק שנרשם בכלכלות העשירות בעולם אי פעם היה קצת פחות מ-3%, לאחר משבר הנפט בשנות ה-70. קצב ירידת הפליטות ברחבי העולם נכון לשנת 2019 הוא פחות מ-1%. בבריטניה, ניתוק מוחלט ברמה מספקת משמעותו הפחתה שנתית של למעלה מ-20% בהיקף הפליטות הלאומי, עם יעד של נטו אפס פליטות כבר ב‑2030.

אתגר הטכנולוגיה ואתגר הזמן

התומכים בצמיחה ירוקה צריכים להוכיח כי ניתן להפחית באופן מוחלט פליטות בקרב כלכלות מפותחות בטווח זמן של עשור מבלי לפגוע בצמיחה הכלכלית שלהן. זהו אתגר שלא ניתן לפטור רק באמצעות פנייה עיוורת לחסדי הטכנולוגיה.

השאלה היא לא האם שיפורים טכנולוגיים כמו התייעלות אנרגטית או מעבר לאנרגיה סולארית הם אפשריים (הם אפשריים), וגם לא האם מדינות הצליחו להטמיע את הטכנולוגיות האלה מספיק עד היום (הן לא הצליחו).

השאלה האמיתית היא האם מדינות יצליחו להטמיע את הטכנולוגיות הללו בהיקף משמעותי ובזמן מספיק קצר, כך שיתאפשר להן להמשיך במרדף אחר צמיחה כלכלית אינסופית תוך הישארות במסגרת הגבולות הפלנטריים הבטוחים עבור בני אדם.

במובן הזה, עולה פעם נוספת השאלה האם ערך כלכלי הוא דבר נפרד לחלוטין, או לפחות בר-הפרדה, מחומרים ומתנועה פיזית. בעבר לפחות, הלכו השניים יד ביד. לפי הכלכלה, ערך מוניטרי קשור לפעילות. לפי הפיזיקה, פעולה אינה אפשרית ללא שימוש באנרגיה. הפעילות הכלכלית שלנו - תהליכי הייצור, הצריכה, הסחר והעבודה - נסמכת כולה על תשומות אנרגיה. אנו זקוקים לאנרגיה כדי לשאוב, לעבד, לשנע, ולנצל משאבים. אמנם יש מקום להתייעלות, אך גם זו כפופה ומוגבלת לגבולות התרמודינמיים. מכאן שהגדלת הפעילות הכלכלית קשורה לשימוש באנרגיה.

אלו המאמינים שעובדה זו אינה מהווה מגבלה על צמיחה כלכלית יצביעו על כמות האנרגיה הסולארית שיש בכדור הארץ כמקור אנרגיה חלופי אפשרי. אבל אנרגיה סולארית היא מפוזרת (ולא מרוכזת כמו דלקים פוסיליים) ואגירתה מחייבת שימוש במכשירים כמו פאנלים סולאריים וסוללות, הסובלים מבלאי ודורשים תחזוקה והחלפה. כלומר, גם מעבר לאנרגיה סולארית טומן בחובו שימוש בחומרים טבעיים ודלדול במלאי שלהם.

סיכום

אין בכל האמור לעיל כדי לטעון שצריך לפסול כל רמה של צמיחה כלכלית, אך ברור שככל שהיקף הפעילות הכלכלית גדל, קשה יותר להפריד את הצמיחה הכלכלית מההשפעות החומריות שלה על הסביבה.

אם אנחנו מעוניינים בצמיחה כלכלית אינסופית, האפשרות היחידה היא כנראה להתחיל לייחס ערך כלכלי לחליפין לא חומרי - אהבה, חברות, אולי אפילו מילים - וזה מדרון חלקלק ופוגעני.

בין אם ניתוק מוחלט הוא אפשרי ובין אם לא, ניתוק השלומות האנושית מתפוקה חומרית הוא הכרחי אם החברה האנושית רוצה להנות משגשוג בר קיימא עבור בני אדם וכדור הארץ גם יחד.