האם ניתן לחיות ללא צמיחה כלכלית?

אי-צמיחה (Degrowth) היא גישה נורמטיבית, תנועה חברתית ואסכולה אקדמית הדוגלת בארגון רדיקלי של המערכת הכלכלית-פוליטית מחדש. הגישה שואפת להתנתקות מהרעיון לפיו גידול כלכלי אינספי צריך להיות המניע המרכזי של המערכת הכלכלית הגלובלית. יישום גישה זו, לפי הוגיה, יוביל להפחתה משמעותית בצריכת אנרגיה ומשאבים חומריים. גישה זו חוקרת כיצד ניתן לארגן מחדש את החברה כך שכולנו נוכל לחיות בשלומות ובשפע.

אי-צמיחה הינה אסכולה אינטרדיסציפלינרית חוקרת-אקטיביסטית, שתרה מעבר לביקורת על המצב הקיים, למחקר אודות התנאים להיווצרותן ולשגשוגן של אלטרנטיבות בנות-קיימא. תומכי הגישה מבקרים את פרדיגמת הצמיחה, לפיה צמיחה כלכלית היא רצויה והכרחית להבטחת רווחה. הם מנסים לשפוך אור על ההיבטים החומריים והחלוקתיים של צמיחה, ועל השפעתה השלילית על החברה ועל המערכת האקולוגית.

בכתיבתם, תומכי אי-צמיחה מדגימים מדוע לא די במעבר לאנרגיות מתחדשות תחת המערכת הכלכלית-פוליטית הקיימת, אלא יש לזנוח את המרדף אחר צמיחה כלכלית כמטרת מדיניות, ולפעול באופן פעיל לקידום חברה דמוקרטית, צודקת ושוויונית יותר.

ניתן לראות באי-צמיחה גם פרויקט כולל של שחרור הדמיון החברתי והדיון הציבורי מה"אקונומיזם" השלט בו, המתאפיין בדומיננטיות השימוש במושגים כלכליים המתעדפים צמיחה.

במערכת הכלכלית העולמית שולטת פרדיגמת הצמיחה - התפיסה הקוגניטיבית המושרשת לפיה צמיחה כלכלית היא הכרחית, טובה ונחוצה. ההנחה העומדת בבסיס הפרדיגמה הינה שהתוצר (GDP - תמ"ג) הינו ביטוי לחוסנה של כלכלה לאומית ולרווחה של תושביה. צמיחה כלכלית כיום הינה מטרת מדיניות המרכזית של מדינות העולם בכלכלה הגלובלית.

כדי להבין כיצד התקבעה תפיסה זו, יש להבין את הנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות שהביאו לביסוסה. מחקר היסטורי-אנתרופולוגי מראה כי היווצרותה של "הכלכלה" (The Economy) כמושג וכמוסד נפרד הינה תופעה חדשה יחסית, שאת ראשיתה ניתן לתארך לשתי תקופות.

התקופה הראשונה היא המצאתה של "הכלכלה הפוליטית" (Political Economy) במאות ה-18 וה-19 בבריטניה וצרפת. בתקופה זו ניסו חוקרים שונים להבין את ההיגיון של הפעילות הכלכלית האנושית ולהגדיר את החוקיות שלה. עבודתם היבנתה את "הכלכלה" כספירה המתנהלת באופן נפרד ואוטונומי בעל שיווי משקל פנימי, הכפופה לסט חוקים ייחודי שאינם חוקי הטבע. ספירה זו נפרדת ממוסד המדינה, כשהאחרונה רק "מתערבת בה" מבחוץ. הנחות יסוד אלו רווחות בכלכלה עד היום, והשפיעו רבות על התפתחות האסכולה.

התקופה השנייה מסמלת את התבססותו של המושג "כלכלה" כפי שאנחנו מכירים אותו היום, והיא חלה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. בתקופה זו הכלכלה נתפסת כמבנה העצמאי של קשרי ייצור, הפצה וצריכה של מוצרים ושירותים במרחב גיאוגרפי נתון.

בסמיכות לתקופה זו, בשנות ה-50 של המאה ה-20, הופיעה לראשונה הצמיחה הכלכלית כמטרת מדיניות. במקביל התפתחו גם שיטות חשבונאיות וכלים סטטיסטיים שנועדו למדוד ולהציג צמיחה כלכלית, ובפרט שיטת החשבונאות הלאומית. הכלכלה הפכה מניתוח של הפעילות הכלכלית האנושית למוסד חברתי ופוליטי של ממש המזוהה עם כלכלנים כאנשי מקצוע.

התבססותו של התוצר כמדד דומיננטי נבעה משתי סיבות מרכזיות.

הסיבה הראשונה היא ההמחשה. בהיותו מדד סטטיסטי המתבטא במספרים, התוצר נתן ביטוי מוחשי לרעיון המופשט של כלכלה, ויצק לתוכו תוכן עם גבולות מוגדרים וברורים. הוא הפך לגורם המזוהה עם מדינות הלאום וביטוי לריבונות לאומית.

הסיבה השניה היא השימושיות. התוצר שימש ככלי פשוט ויעיל לתכנון הוצאות ממשלתיות בעידן הקיינסיאני, שהתמקד בהתערבות ממשלתית כדרך לאזן את השוק. מדד התוצר אפשר להתוות מדיניות כלכלית שתשמור על שיעור אבטלה נמוך ועל יציבות מחירים, משימות מרכזיות בתקופות השפל הגדול ומלחה"ע השניה, וגם לאחר המלחמה, אז נדרשה ארה"ב להעביר סיוע כלכלי נרחב לאירופה.

יחד עם זאת, קיימות מגבלות רבות למדד התוצר ככלי למדידת רווחה כלכלית. לדוגמא, בתוצר לא נכללת פעילות יצרנית שאינה מתוגמלת בשכר, כמו טיפול בילדים ותחזוקת משק הבית, או שירותי מערכת אקולוגית שאינם מתומחרים. מאידך, נכללת בתוצר פעילות יצרנית שלילית כל עוד היא מתבצעת כחלק מהשוק ומוצמד לה מחיר. לדוגמא, רכישת נשק או הוצאות ממשלתיות בעקבות אסונות כמו דליפת נפט, שטפונות וכדומה. הוצאות מסוג זה, שנכללות במדד, לא מעידות על עלייה ברמת החיים או ברווחה החברתית, ואף להפך.

הוגי מדד התוצר היו ערים למגבלות אלו ונזהרו מליישמו באופן אבסולוטי. לדוג', הם היו ספקניים בנוגע ליכולתו להוות בסיס לביצוע השוואות בין מדינות שונות ולשמש להערכת שינויים לאורך זמן.

למרות מגבלותיו, התבסס מדד התוצר ככלי אוניברסלי להערכת רווחה, לאו דווקא לאור קונצנזוס מדעי בדבר נכונותו, אלא בעיקר משום שהיה יעיל מבחינה פוליטית. התבססותו הובילה לדומיננטיות של "פוליטיקת הצמיחה"; המרדף אחר צמיחה כלכלית כיעד מדיניות מוביל ומקיף.

התחרות הכלכלית בין הגוש המערבי לגוש הקומוניסטי במסגרת המלחמה הקרה הגבירה את הפוליטיזציה של מדד התוצר, ויעדי צמיחה שאפתניים הפכו למנוע של תוכניות כלכליות בשני הצדדים. בעוד בגוש המערבי השתמשו בצמיחה כדרך למסמס את דרישותיהם של תנועות הפועלים, בגוש הקומוניסטי השתמשו בו כתירוץ לכינון מנגנון ריכוזי שאינו דמוקרטי.

עלייתה של פרדיגמת הצמיחה הייתה גם חלק בלתי נפרד מהתפתחות החלוקה העולמית למדינות מפותחות ולא מפותחות. כבר בשנת 1949, בנאום השבעתו לנשיאות, התייחס נשיא ארה"ב הארי טרומן למדינות רבות (בעיקר קולוניות, או קולוניות לשעבר) כלא מפותחות, ועל כן ככאלה המצריכות מאמצי פיתוח מצד מדינות שהוגדרו כמפותחות. את ההצדקה לחלוקה זו גיבו כלכלנים ואנשי מדיניות בנתונים בדבר הכנסה לאומית, ובכך הצדיקו מדיניות של התערבות כלכלית במדינות אלו.

בשנות ה-60 וה-70 תנועות מחאה חברתיות וסביבתיות העלו ביקורות רבות על תרבות הצריכה והנזקים הסביבתיים הנגרמים בעקבות פרדיגמת הצמיחה. יחד עם זאת, בחלוף השנים מרבית הנקודות שהועלו במסגרת ביקורת זו הופנמו אל תוך הפרדיגמה מבלי לערער על הנחות היסוד שלה. הביטוי העכשיווי שלהן הוא הקריאות לצמיחה ירוקה, מכלילה ובת-קיימא. מיזוג זה ממחיש כמה עמוק חלחלה האמונה בפרדיגמת הצמיחה.

כיום, התוצר אינו רק מדד כלכלי, אלא אמצעי לארגון החברה תחת ההנחה כי רק שווקים מייצרים עושר. הטלת ספק במדד התוצר וחיפוש אחר מדדים אלטרנטיביים אינה שאלה טכנית גרידא, כי אם פרויקט פוליטי ותרבותי הדורש ארגון מחדש של מוסדות כלכליים, כמו שווקים ומבני בעלות, ושל מוסדות חברתיים ותרבותיים האחראים על הביטחון החברתי, יוקרה והריבוד החברתי.

בנוסף להיבטיה הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, לצמיחה כלכלית יש גם היבט חומרי ביו-פיזי. התהליך הכלכלי הופך אנרגיה וחומר למוצרים, שירותים ופסולת. בנוסף, הוא גם מייצר פליטות פחמן דו‑חמצני.

גישת ה"צמיחה הירוקה", אשר צמחה מתנועות המחאה המוזכרות לעיל, דוגלת בפתרון הבעיות הקשורות להיבטים אלו בתוך גבולות פרדיגמת הצמיחה. היא מאמינה כי מעבר לאנרגיות מתחדשות והתייעלות תהליכי הייצור יובילו לניתוק הקשר הישיר בין תפוקה כלכלית הנובעת מניצול חומרים ובין עלייה בהיקף הפליטות. כך, טוענים תומכיה, ניתן להמשיך לצמוח מבלי לגרום לנזק אקולוגי נוסף.

ביקורת מרכזית כנגד גישת הצמיחה הירוקה מתקבלת מעבודתם של כלכלנים אקולוגיים. כלכלנים אלו מצביעים על כך שגם בהינתן ניתוק חלקי כמו זה שהצמיחה הירוקה דוגלת בו, ניתוק מוחלט אינו סביר ואינו נתמך אמפירית.

ראשית, מחקרים מראים שבמקרים בהם תהליך הייצור הופך יעיל יותר (משמע זול יותר לייצר), התפוקה גדלה וסך השימוש הכולל בחומרים גדל. כלומר, היעילות אינה מהווה כלי להפחתת שימוש בחומרים, אלא להיפך. תופעה זו זכתה בספרות לשם "אפקט הריבאונד", וזו בבסיסה תמצית הצמיחה הכלכלית.

שנית, החוקרים מצביעים על כך שהמעבר מדלקי מאובנים למקורות מתחדשים יפחית את פריון העבודה ויגביל את התפוקה. זאת מכיוון שהיעילות האנרגטית של מקורות אנרגיה מתחדשים כגון רוח ושמש נמוכה מזו של דלקי מאובנים, בשל היותם מבוזרים מטבעם לעומת דלקים מאובנים המצויים במצבור. איסוף ואגירה מצריכים השקעה גבוהה יותר, שימוש במתכות נדירות ובשטחים, המתחרה בפעילויות כלכליות מקבילות, כגון גידול מזון. לכן, סביר כי כלכלה המושתתת על מקורות אנרגיה מבוזרים תעשה שימוש בפחות אנרגיה ותהיה בעלת תפוקה נמוכה יותר מאשר כזו המשתמשת במקורות מרוכזים.

כלומר, על פי הכלכלנים האקולוגיים, מקורות אנרגיה מתחדשים אמנם עוזרים לנו להפחית פליטות, אך הם אינם מביאים לניתוק מהסיבה הפשוטה שהישענות עליהם מניבה פחות תפוקה.

הנתונים תומכים בגישת הכלכלה האקולוגית. לאורך ההיסטוריה, נתונים סטטיסטיים מצביעים על קשר ישיר והדוק בין צמיחה כלכלית לבין עלייה בפליטות הפחמן הדו חמצני והיקף השימוש בחומרים מן הטבע (כגון מתכות נדירות, מינרלים וכו'). צמיחה כלכלית לאומית של 1% מביאה איתה עלייה של 0.8%-0.6% בפליטות הפחמן הדו חמצני, ועלייה של 0.8% בצריכת המשאבים של אותה מדינה.

היקף השימוש במשאבים חומריים במדינות ה-OECD (כולל סחר בינלאומי וייבוא סחורות) גדל יד ביד עם הגידול בתמ"ג. פליטות הפחמן בחלק ממדינות האיחוד האירופי פחתו גם כשמחשבים בפנים סחר בינלאומי, מה שעשוי להצביע על ניתוק חלקי ומעבר למקורות נקיים יותר. אך הפחתה זו אינה מתקרבת ל-8-10% הפחתה שנתית הנדרשת ממדינות מפותחות, בתרחישים המשאירים לנו סיכוי 50% לעמוד ביעד ההתחממות של 2 מעלות, היעד עליו הסכימו מדינות העולם בהסכם פריז.

למעשה, כלכלנים אקולוגיים טוענים כי לא ניתן לדמיין תרחיש הגיוני למיטיגציה אקלימית שכולל בתוכו צמיחה. כדי להוכיח את טענתם, הם מתייחסים לתרחישים הבאים: כדי להישאר במסגרת יעד ה-2 מעלות, ובהינתן עלייה של 1.5% בתוצר לנפש, כמות הפליטות המתקבלת בהפקת קוט"ש בודד צריכה לרדת ב-4.4% בכל שנה (1). בתרחיש אחר, בהנחה וקצב הצמיחה הכלכלית עומד על 0%, כמות זו צריכה לרדת ב-2.9% בכל שנה. לשם השוואה, בין השנים 1970-2013, כמות הפליטות המתקבלת בהפקת קוט"ש בודד ירדה ב-1.5% בלבד. כמו כן, ירידה במדד זה הופכת קשה יותר ככל שעולה חלקן של כלכלות עתירות-פחמן בתוצר הגלובלי.

התרחישים בהם ניתן לעמוד ביעדי האקלים (לא לעבור את סף ה-2 מעלות התחממות), ובמקביל לשמור על צמיחה כלכלית, מניחים שעד שנת 2050 נצליח לפתח טכנולוגיות ללכידת פחמן מהאטמוספירה (Negative Emissions Technology - NET), הנדסה אקלימית מתקדמת וכיו"ב. עם זאת, נכון להיום טכנולוגיות אלו אינן מבוססות, ועל כן טוענת גישת אי-הצמיחה, הסתמכות עליהן היא הימור מסוכן שאין לדעת את תוצאותיו.

חשוב לציין כי תומכי אי-צמיחה אינם רואים בהפחתת התוצר או בהאטת הכלכלה מטרת על, אלא התוצאה הצפויה של מעבר לחברה שוויונית החיה ברווחה בגבולות הפלנטריים. אם קיים קשר הדוק בין פעילות כלכלית לבין שימוש בחומרים ועלייה בפליטות, כפי שהכלכלה האקולוגית טוענת, אז מדיניות סביבתית-אקלימית מיטיבה תוביל בהכרח להאטה בצמיחה הכלכלית, או לחילופין, כלכלה איטית יותר תפלוט פחות פחמן ותעשה שימוש מופחת בחומרים. בשל כך, עולה צורך לגבש תכניות הערכות למצב של היעדר-צמיחה באופן מודע ומכוון.

לאור זאת, השאלה המתבקשת היא האם ניתן להבטיח רווחה כלכלית בתרחיש של אי‑צמיחה?

בניגוד לתפיסה הרווחת, מספר מדדים מראים שעליה ברווחת הפרט אינה תלויה בהכרח בגודל התוצר. לדוגמא, בויאטנם ובקוסטה ריקה נרשמה רמת רווחה מספקת, בזמן שמדינות אלו מייצרות פחות משליש ממדינות כמו ארה"ב. מחקרים מראים כי אמנם תוחלת החיים ורמת ההשכלה במדינות עשירות אכן גבוהה יותר בממוצע מאשר במדינות עניות, אך רק עד רמת תוצר מסוימת. מעל רמה זו, גידול בהכנסה לא מוביל לעלייה ברווחה. מה שמוביל אליה, הוא דווקא רמת שוויון גבוהה יותר.

הכנסה קובעת סטטוס חברתי, וזה בתורו משפיע על הערכות של רווחה אישית. מחקרים שמדדו את רמת הרווחה האישית נערכו במדינות בעלות הכנסה גבוהה ובמדינות בעלות הכנסה נמוכה. מחקרים אלה מצאו כי אנשים בעלי הכנסה גבוהה אמנם מעידים על עצמם כמאושרים יותר בממוצע מאנשים בעלי הכנסה נמוכה, אך בטווח הארוך רמת האושר הכללי בחברה לא עולה ככל שההכנסה הלאומית גדלה.

בשתי הקבוצות נמצא כי ככל שההכנסה מתחלקת באופן שוויוני יותר, אנשים באופן מצרפי מאושרים יותר. כמו כן נמצא כי אנשים בעלי הכנסה גבוהה מעריכים שרמת החיים שלהם טובה יותר משל אחרים, אך לא בהכרח נהנים מרווחה נפשית גבוהה יותר. כמו כן, שיתוף והתנהגות סביבתית מקושרות לרווחה אישית גבוהה יותר. כל הממצאים הללו מעידים כי האטה כלכלית לא בהכרח תפגע ברווחה, כל עוד תהיה מלווה בחלוקה הוגנת מחדש, שיתוף ושינוי ערכי.

כיום אין מדינה המספקת רווחה חברתית נאותה לאזרחיה ועומדת בגבולות הפלנטריים היחסיים שלה. מעבר לכך, אפילו היקף שימוש המשאבים של מדינות בעלות הכנסה בינונית, שהוא נמוך יותר, אינו בר-קיימא. מסיבה זו, נראה ששינויים רדיקליים ב"מערכות ההפעלה" שלנו הם הכרחיים.

במצב הנוכחי, היחס לצמיחה הוא לכאורה פרדוקסלי, כיוון שגם מי שמבין שהמשך הצמיחה הוא בלתי-אפשרי או בעל השלכות קטסטרופליות מכיר במקביל בכך שהצמיחה הינה הכרחית כדי למנוע את קריסת הכלכלה העולמית בתצורתה הנוכחית. לכאורה, צמיחה הינה הכרחית למניעת אבטלה, להפחתת החוב ולמימון שירותים ציבוריים.

אולם, מחקר כלכלי עדכני מצביע כי תפיסה זו אינה בהכרח נכונה, וכי בהינתן תנאים מסוימים כלכלות יכולות לתפקד היטב גם ללא צמיחה.

כלכלנים ממגוון אסכולות עסקו בנושא של כלכלת אפס-צמיחה, וכיום ישנם מודלים תיאורטיים שונים המתארים את התנאים הנחוצים ליציבות כלכלית בהיעדר צמיחה. עם זאת, עולה השאלה האם ניתן ליישמם בכלכלות קפיטליסטיות.

בניגוד למה שאולי ניתן לחשוב, המודלים הניאו-קלאסיים אינם טוענים שהיעדר צמיחה או צמיחה שלילית עומדים בניגוד ליציבות כלכלית או לתעסוקה מלאה. סטפן לאנג', מכותבי מאמר זה, בחן מספר מודלים מאקרו-כלכליים והראה כי תנאי מרכזי להאטה כלכלית יציבה הוא ירידה בהיצע גורמי הייצור כמו היצע העבודה ו/או חומרים מן הטבע לצד צמצום שעות העבודה.

מודלים מסוימים מדגישים את החשיבות של השקעות; אם חברות תשקענה פחות, השכר (ואיתו הצריכה) יתייצב והצמיחה תרד. מודלים אחרים מתרכזים בצורך בביקוש מצרפי קבוע מצד משקי הבית והממשלה, אשר יוביל לירידה בהשקעות מצד החברות. כך או כך, ניכר שכלכלה ללא צמיחה משמעותה אפס השקעות וחיסכון, צריכה בסכום קבוע, והוצאות ממשלתיות בסכום קבוע. עם זאת, היעדר צמיחה אין משמעו היעדר שינוי: ניתן לצמצם השקעות בסקטור אחד ומנגד להגדיל אותן בסקטור אחר, למשל להסיט השקעות מתעשיית הפחם לתעשיית האנרגיות המתחדשות.

הכלכלה האקולוגית עוסקת במפורש בסוגיית כלכלת מצב-יציב (Steady-State Economy). במודל של הרמן דיילי מנגנוני שוק יביאו למצב-יציב בהינתן שלושה תנאים: הבטחה לחלוקה שוויונית יחסית של עושר והכנסה, הגבלה קשיחה על הפקת אנרגיה ומשאבים וגידול אוכלוסין מוגבל.

מודלים אחרים מתמקדים בחשיבותם של עקרונות השוויון (חלוקה הוגנת של הכנסה ועושר), הצמצום בשעות העבודה וההגבלה על השימוש בחומרים מן הטבע. לדוגמא, פרופסור ניקו פאך (Niko Paech) מדבר על כלכלת פוסט-צמיחה, בה ההתרכזות היא במבנים הכלכליים אזוריים. במבנים שכאלה המרחק בין היצרן לצרכן יצטמצם, ויהיה ניתן לצמצם צריכה לטובת שימור, תיקון ושיתוף מוצרים ביתר קלות.

מודלים כלכליים-אקולוגיים משולבים הופכים למקור חשוב להצעות מדיניות. ישנן מספר חבילות מדיניות שהוכנו על סמך מודלים אלו המכילים כלים מגוונים כגון מיסוי ירוק, הגבלות שימוש במשאבים, שינוי מבני ייצור ובעלות ועוד. צמצום שעות העבודה הוא מרכיב חשוב בכל התרחישים הללו.

המחשנו איך ומדוע הכלכלה העולמית יכולה לתפקד ללא צמיחה כלכלית. כעת נשאלת השאלה האם הקפיטליזם עצמו יכול לתפקד ללא צמיחה כלכלית?

גישות שונות ניסו לספק פתרון תיאורטי לשאלה זו, תוך שהן מתמקדות במאפיינים המתמרצים צמיחה כלכלית בשיטה הקיימת. גישה אחת גורסת שאפס צמיחה הינה אפשרית במציאות בה לא ניתן יהיה לצבור רווחים מריבית. למשל, אם רווחי הבנקים יולאמו או יחולקו בחזרה לחוסכים. גישה נוספת מתמקדת ברווחי הון ובחיוב חברות "לבזבז" גם אותם בצריכה בכלכלה.

אך בדינמיקה של הקפיטליזם, בה בעלי ההון מתומרצים להמשיך ולצבור הון (במקום להוציא את הכסף על מוצרים או שירותים), וחברות מחויבות להשקיע כדי להישאר תחרותיות, צמיחה כלכלית הינה הכרחית לשמירה על יציבות המערכת.

ניתן להסתכל על התוצר כעוגה המחולקת לכולם. כשהעוגה אינה גדלה אך חלקה של קבוצה מסוימת בה גדל, חלקם של היתר בהכרח מצטמצם. בהיעדר צמיחה, צבירת רווחים על ידי בעלי הון מביאה להחרפת אי-שוויון ומתחים חברתיים.

מסיבה זו, למרות שבתיאוריה צמיחה כלכלית אינה הכרחית או בלתי-נמנעת, בפועל הדינמיקה של תחרות, בעלות פרטית והיצע זול של אנרגיה מייצרת צמיחה נתפסת ככורח פוליטי הנחוץ להרגעת מתחים חברתיים ולשימור יציבות המערכת. בלעדיהן, אי-השוויון ייתפס כמצב פרמננטי שאין דרך לשאוף לשנותו.

שילוב רפורמות, כמו מעבר לבעלות קולקטיבית על חברות, מניעת יתרון לגודל, והגבלות על שימוש בדלקים מאובנים, יבטלו את תמריץ צבירת ההון. אלא שרפורמות שכאלה מסמלות שינוי מהותי של השיטה הקפיטליסטית כפי שאנו מכירים אותה כיום, עד לרמה שניתן לתהות האם בכלל נוכל להגדיר אותה כמערכת קפיטליסטית.

פרדיגמת הצמיחה היא תופעה של מאתיים השנים האחרונות, והיא התפתחה לאור נסיבות חברתיות ותרבותיות ספציפיות, במקביל לקפיטליזם ולקולוניאליזם. במשך 200,000 השנים שקדמו להתפתחותה, שגשגו בני האדם ללא צמיחה כלכלית.

כדי להבין כיצד עשויה להיראות חברה ללא צמיחה, אסכולת האי-צמיחה בוחנת אלטרנטיבות בעבר ובהווה של ציוויליזציות, קהילות וקבוצות אשר ההיגיון של צמיחה והתרחבות מתמדת לא בבסיסן. מחקר זה, השופך אור על המאפיינים של חברות בעלות טביעת רגל חומרית נמוכה וכלכלות מצב-יציב, חותר תחת הקביעה כי אין אלטרנטיבה לצמיחה.

מחקרים אנתרופולוגיים מראים כי לאורך ההיסטוריה התקיימו ציוויליזציות שהצליחו לשרוד לאורך זמן ללא צמיחה כלכלית.

דוגמא ראשונה היא קהילות לקטים-ציידים שחיות מזה 70,000 שנים במדבר הקלהרי שבאפריקה הדרומית. קהילות אלו נחשבות לציוויליזציה ששרדה הכי הרבה זמן על פני כדור הארץ. מחקר שנערך על פני 25 שנים בקרב אחת מהקהילות מצא כי אנשי הקהילה מודדים שפע על בסיס קשרים חברתיים ועושר תרבותי, ולאו דווקא על בסיס עושר חומרי.

דוגמא נוספת היא של שבט שחי ביערות הרפובליקה של קונגו. אנשי שבט זה מייחסים ערך רב יותר לחומרים הנמצאים בשפע על פני חומרים יקרים ונדירים. הם פועלים כדי לשמר את השפע ולא לכלות אותו, ובנוסף מחויבים מוסרית לשיתוף משאבים כמו בשר ודבש בין חברי הקהילה.

מעבר לדוגמאות ספציפיות, מחקר שהשווה נתונים ממגוון קהילות וציוויליזציות מצא שהחברות השוויוניות ביותר הן אלו המעדיפות צריכה ישירה על פני צבירת עודף.

מלבד ציוויליזציות היסטוריות וקהילות ילידיות באזורים שונים בעולם, ניתן להסתכל גם על אלטרנטיבות לפיתוח מבוסס צמיחה אשר התבססו במדינות מתפתחות, כדוגמת "חיים טובים" (Buen Vivir) ) באמריקה הלטינית. גישה זו נטועה במסורות תרבותיות מקומיות ומתעדפת שיווי משקל אקולוגי, קהילתיות ורווחה. בבוליביה ואקוודור נעשו ניסיונות למסד אספקטים שונים מהקוסמולוגיה הילידית בחוקה ובמוסדות המדינה.

דוגמאות אחרות במאמר עוסקות בפיתוחים טכנולוגיים עתיקים שמטרתם הייתה לחזק את חסינות החברה ואת יכולתה לשרוד. פיתוחים טכנולוגיים כמו טרסות בתימן, בורות לאגירת מים בנגב, או שדות חקלאיים מוגבהים בבוליביה ובמקסיקו הם דוגמאות לטכנולוגיות אקולוגיות ויצירתיות המשוחזרות היום בכלכלות שוק מסוימות, לאחר שהתקיימו לפני כאלף שנה בעולם ללא צמיחה כלכלית. טכנולוגיות אלו מסייעות בשחזור המגוון ביולוגי, ובהפקת מזון בריא לקהילות בהסתמכות עצמית, דבר התורם להעצמת קהילות איכרים, בעיקר באמריקה הלטינית.

ספרות נוספת עוסקת בעולם המפותח ובניסיונות הסתגלות של ערים ומדינות לתנאי מיתון קשים. מדינות החוות ירידה בלתי-מתוכננת בהכנסה הלאומית אינן דוגמאות מייצגות לאי-צמיחה, אבל ניתן ללמוד ממקרים בהם החברה או קהילות בתוכה החליטו להשתמש במשבר כהזדמנות לקדם צעדים לעבר מבנים חברתיים עם טביעת רגל חומרית נמוכה יותר, המקדמים רווחה ושוויון. יחד עם זאת, מחקרים רבים מעידים גם על המגבלות ומראים כיצד בתוך מסגרת קפיטליסטית, ג'נטריפיקציה והשקעה מחודשת עלולים לתעל תהליכים כמו מיתון, ירידת ערך נכסים ושמיטת חובות להפוך לאפיקי השקעה חדשים ולפתוח פתח לעלייה מחדש על מסלול של צמיחה.

אסכולת אי-צמיחה גורסת כי לטכנולוגיה תפקיד חשוב. כותבי המאמר מסמנים מספר פרקטיקות שעשויות להתאים לחזון אי-הצמיחה. למשל, גישת "עיצוב גלובלי, ייצור מקומי" (DGML), לפיה תהליך הייצור יתחלק לשני שלבים: הראשון – עיצוב, מחקר ופיתוח, והשני - ייצור.

הגלובליזציה תתבטא בכך שעיצוב המוצרים יפותח, ישותף, וישופר בקוד פתוח, בעוד שהייצור יעשה באופן מקומי על פי דרישה, בעזרת כלים כמו מדפסות תלת-מימד. כך יוכלו בעלי מקצוע שונים לשלוט באמצעי הייצור הזמינים להם ולהתאים אותם לצרכיהם. גישה זו עדיין מצריכה מחשבה על האופן בו תתבצע הפקת המשאבים והובלתם בצורה ידידותית לסביבה, וכיצד ניתן יהיה לשתף תשתיות ייצור.

אם כי טכנולוגיה זו עשויה לעמוד בעקרונות אי-הצמיחה, אין ערובה שהרחבת פרקטיקות הייצור הללו תחת משטר מבוסס צמיחה, יביאו להפחתה בצריכת המשאבים. ככלל, גישת אי-הצמיחה מכירה בכך שטכנולוגיה לרוב משרתת את המבנה החברתי-תרבותי הרחב יותר שבו היא שרויה. לכן, ליבת השינוי נטועה בהתארגנות חברתית ובמאבק פוליטי.

המעבר לכלכלה ללא צמיחה הוא תהליך אשר מצריך שינוי ערכי שידרוש הסתגלות תרבותית וחברתית. הערכים שכל חברה מושתתת עליהם מתעצבים מתוך המבנה החברתי שלה, ועל כן עולות השאלות הבאות: האם יש מבנה חברתי-פוליטי שיאפשר אי-צמיחה? איך תיראה החברה שלנו ללא צמיחה כלכלית, ומה יקרה לדמוקרטיה?

פרדיגמת הצמיחה הגלובלית היא תופעה של המאה ה-19 וה-20. היא התעצבה לצד מדינת הרווחה הליברלית, ולפיכך מדינות הפכו תלויות בה לשם יציבות השלטון. תלות זו נובעת מהיכולת של השלטון להשתמש בצמיחה כלכלית כדי להבטיח לאזרחים שיפור מתמיד בתנאי החיים, ובאמונה של האזרחים בדבר האפשרות למוביליות חברתית אשר מונעת מלחמת מעמדות ושומרת על יציבות.

אך כאמור, צמיחה כלכלית אינה בת-קיימא לאורך זמן, ובשנות השבעים דמוקרטיות רבות, שהתבססו על פרדיגמת הצמיחה החלו לחוש את מגבלותיה. הצמיחה ״הקלה״ נעצרה, והובילה למשברים כלכליים וחברתיים שהובילו לעלייתו של הניאו-ליברליזם. הגישה הניאו-ליברלית הציעה צמיחה כלכלית מחודשת באמצעות גלובליזציה, דה-רגולציה והפרטה. כלומר, כדי לאפשר צמיחה כלכלית מעבר לסף שהגיעו אליו בשנות השבעים, יש לעבור לפעול באיזורים גיאוגרפיים חדשים (גלובליזציה), בתחומים חדשים שבעבר היו באחריות הממשלה (הפרטה והסחרה) ואף לנכס את האנרגיה היצירתית ותשוקות העובדים בתעשיות התרבות והטכנולוגיה.

הגישה הניאו-ליברלית הביאה לטשטוש הגבול בין הכלכלי לפוליטי בכך שהחילה את עקרון התחרות ואת ההיגיון הכלכלי והיזמי הנובע ממנו לכל תחומי החיים והממשל. לשם השוואה, מדינת הרווחה שקדמה לניאו-ליברליזם התאפיינה בהפרדת הכלכלה משאר תחומי האחריות של המדינה. תפקידה של המדינה היה לספק לאזרחיה שירותי ביטחון, בריאות, חינוך, רווחה וכדומה, ואלו לא הושפעו משיקולי רווח. התרחבות הרציונל הניאו-ליברלי והכפפתם של עוד ועוד רבדים בחיים החברתיים להיגיון הרווח יצרה שינוי ערכי בשיח. היא עיקרה את הדיון על צדק, סולידריות וחיים טובים בחברה (society), וקיבעה את התפיסה לפיה כל אדם הוא יזם אינדיבידואל והאחראי הבלעדי על הצלחותיו וכישלונותיו. כך, הצליח למעשה הרציונל הניאו-ליברלי לעקור את היסודות הנורמטיביים של דמוקרטיות ליברליות להוביל תהליך של דה‑דמוקרטיזציה.

משבר הצמיחה המתמשך של העשורים האחרונים, ששיאו במשבר הכלכלי של 2008, שם בסכנה את היציבות המשטרית של דמוקרטיות ליברליות, כאשר חלקו של ההון בעוגה הולך וגדל. במצב העניינים הזה, דמוקרטיה חדלה מלהיות שימושית עבור פרדיגמת הצמיחה, ולמעשה הפכה לאיום עבור מודל הצמיחה החדש. כעת הסכנה היא בעלייתם של משטרים אוטוריטריים וניאו-פאודליים המאופיינים באי-שוויון, היעדר מנגנונים של חלוקת הכנסות, צבירת הון מהשקעות במקום מעבודה, והיעדר אפשרות למוביליות חברתית.

על רקע התחזקות מגמה זו, פיוס חברתי כבר לא כרוך בהבטחה לקחת חלק בעושר הלאומי אלא בצורות שונות של דיכוי חברתי ותקנות המיושמים תחת מצב חירום תמידי. צעדים אלו משחררים את המדינה ממגבלות החוק החלות עליה. לחילופין, התקוממות חברתית נמנעת על ידי משטור אידיאולוגי של ההמונים שאחריותם החברתית הופרטה. האמונה שלהם מפצה על היעדר רווחה חומרית, ופילנתרופיה פרטית מהווה תחליף לחלוקה הוגנת של ההכנסות.

אל מול משבר משולש אקולוגי-חברתי-דמוקרטי, גישת אי-הצמיחה מעודדת יציאה מההיגיון הכלכלי ומעבר למבנה דמוקרטי ישיר בו האזרחים משתתפים באופן פעיל בעיצוב הסדר החברתי והפוליטי, ומקיימים חברה בה סולידריות וצדק סביבתי הם הערכים המובילים. חברה בה נעשתה פוליטיזציה לכלכלה, והאחרונה מוכפפת לכללי האתיקה.

מודלים של דמוקרטיה ישירה באסכולת אי-צמיחה שואבים מהגותו של קורנליוס קסטוריאדיס. עבור קסטוריאדיס, חברה הופכת לאוטונומית כאשר היא מזהה ולוקחת אחריות על כינון עצמה, ושוללת סמכות של אמיתות מוחלטות המגיעות מהאל או מחוקים פסודו-מדעיים, כגון "היד הנעלמה". עבור קסטוריאדיס, יש התנגשות יסודית בין קפיטליזם ודמוקרטיה, והתפתחותם בתקופת זמן מקבילה היא מקרית.

תומכי אי-צמיחה מתנגדים למנגנוני ממשל טכנוקרטים, מאפיין בולט של הממשל הניאו-ליברלי, ותומכים בשיטות ניהול עצמי קולקטיבי ברמות שונות של ארגון חברתי. קונספציות ומודלים שונים של התנהלות דמוקרטית הם מושא מרכזי למחקר ודיון תחת אסכולת האי-צמיחה. התנועה רואה חשיבות עליונה בחיזוק תנועות חברתיות אשר מקיימות פרקטיקות כאלו. דוגמה לכך היא תנועת ה"אינדיגנדוס" בספרד, שפועלת ליישום מנגנוני דמוקרטיה וקבלת החלטות קולקטיבית ברמות שונות, ופלגים מסוימים בה גם שוללים את הרעיון של רעיון הייצוג בפוליטיקה, וקוראים לדמוקרטיה ישירה ברמות שונות של החיים החברתיים.

כיום, מודים כותבי המאמר, עדיין לא ברור מדוע וכיצד קהילות אוטונומיות מפוזרות יאמצו את פרויקט אי-הצמיחה. תחת התנאים הנוכחיים, מעבר לדמוקרטיה ישירה בשילוב עם האטת הפעילות הכלכלית נראה תרחיש לא סביר, כאשר מעבר למשטר אוטוריטרי נראה סביר יותר. נקודה זו מדגישה את החשיבות בחיזוק תנועות חברתיות הבאות להחיות את הדמוקרטיה ולעשות פוליטיזציה לכלכלה.