אי-צמיחה (Degrowth) היא גישה פוליטית-כלכלית נורמטיבית הקוראת לשוויון וצדק חלוקתי וסביבתי. תומכי הגישה טוענים כי על-מנת להתמודד עם משבר האקלים וההתחממות הגלובלית יש לבצע שינוי משמעותי בסדר החברתי העולמי. בפרט, לעצור את הצמיחה הכלכלית האקספוננציאלית, המאפיינת חלק ניכר ממדינות העולם במאתיים השנים האחרונות.

תומכי הגישה מבקרים את התפיסה הרווחת לפיה צמיחה כלכלית היא הכרחית להבטחת רווחה, ומנסים לשפוך אור על ההשפעות השליליות שיש לצמיחה זו על הסביבה והחברה. מעבר לכך, הם טוענים כי "צמיחה ירוקה" (Green Growth), המתבטאת בעידוד המעבר לשימוש באנרגיות מתחדשות (שאינן מבוססות על דלקים פוסיליים), אינה מהווה פתרון מספק להתמודדות עם משבר האקלים. לתפיסתם, כדי ליצור חברה בת-קיימא ומערכת אקולוגית בריאה שתאפשר לנו לחיות בכדור הארץ לאורך זמן, נדרש שינוי משמעותי של מוסדות המדינה, הכלכלה והחברה כפי שהם מתקיימים כיום. חזונם של תומכי האי-צמיחה הוא חברה דמוקרטית יותר, בה האזרחים לוקחים חלק פעיל בעיצוב המציאות, ובה הכלכלה מופרדת מתחומי החיים הפוליטיים וכפופה לכללי האתיקה, הסולידריות החברתית והצדק הסביבתי.

ההיסטוריה של פרדיגמת הצמיחה

ההנחה העומדת בבסיס המערכת הכלכלית בה אנחנו חיים כיום היא שצמיחה כלכלית היא ביטוי לרווחה. על כן, התפיסה המקובלת היא שניתן למדוד רמת רווחה באמצעות מדד התוצר (ה-GDP), שמהווה עדות לצמיחה כלכלית. כדי להבין כיצד התקבעה תפיסה זו, יש להבין את הנסיבות ההיסטוריות והפוליטיות שהביאו לביסוסה. לשם כך, יש לחזור למאה ה-18, אז ניסו חוקרים שונים להבין את ההיגיון של הפעילות הכלכלית האנושית, ולהגדיר את החוקיות שלה. כתוצאה מכך, התבססו שלוש הנחות יסוד: הראשונה היא שהפעילות הכלכלית האנושית פועלת על-פי סט חוקים שאינו כפוף לחוקי הטבע, השנייה היא שהמערכת הכלכלית נפרדת ממוסד המדינה, והשלישית היא שיש למערכת זו שיווי משקל פנימי. הנחות יסוד אלו רווחות בכלכלה עד היום, והשפיעו רבות על התפתחות האסכולה.

המושג ״כלכלה״ כפי שאנו מכירים אותו היום, כרשת עצמאית של קשרי ייצור, הפצה וצריכה התבסס בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. אז, הפך העיסוק בכלכלה מניתוח של הפעילות הכלכלית האנושית למוסד חברתי ופוליטי של ממש המזוהה עם כלכלנים כאנשי מקצוע. בשנות ה-50 של אותה מאה, התפתחו שיטות חשבונאות וכלים סטטיסטיים שנועדו למדוד ולהציג נתונים בדבר צמיחה כלכלית. כתוצאה מכך, הפכה צמיחה כלכלית ליעד שיש לחתור אליו. במקביל, התפתח רעיון מדינת הלאום, והרצון לייצר סטטיסטיקות לאומיות, במיוחד בכל הנוגע להכנסה, עזרו לגבש את הרעיון של כלכלה לאומית, ולקבע את הצמיחה הכלכלית כיעד לאומי.

למרות מגבלותיו, התבסס מדד התוצר ככלי אוניברסלי להערכת רווחה, לאו דווקא בשל קונצנזוס מדעי בדבר נכונותו, אלא בעיקר משום שהיה יעיל מבחינה פוליטית

בהמשך, כאשר החלו למדוד תפוקה לאומית, עלה הצורך להגדיר מה נכלל בה. כך נולד מדד התוצר - המדד המרכזי ליציבות כלכלית עד היום. התבססותו כמדד מרכזי ודומיננטי נבעה מכמה סיבות; האחת, בהיותו מדד סטטיסטי המתבטא במספרים, הוא נתן ביטוי מוחשי לרעיון המופשט של כלכלה, ויצק לתוכו תוכן ברור שעזר להקנות לאזרחים תחושת ביטחון. השנייה, הוא שימש כלי פשוט ויעיל לתכנון הוצאות ממשלתיות בתקופה בה התפתחה התיאוריה הקיינסיאנית, שהתמקדה בהתערבות ממשלתית כדרך לאזן את השוק. מדד התוצר אפשר להתוות מדיניות כלכלית שתשמור על שיעור אבטלה נמוך ויציבות מחירים, משימה שהייתה מרכזית בתקופות השפל הגדול ומלחה"ע השניה, וגם לאחר המלחמה, אז נדרשה ארצות הברית להעביר סיוע כלכלי נרחב לאירופה.

יחד עם זאת, קיימות מגבלות רבות למדד התוצר ככלי למדידת רווחה כלכלית. הוגיו היו ערים לכך, ונזהרו מליישמו באופן אבסולוטי. לדוגמא, בתוצר לא נכללת פעילות יצרנית שאינה מתוגמלת בשכר, כמו למשל טיפול בילדים ותחזוקת משק הבית, או שירותי מערכת אקולוגית שאינם מתומחרים. מאידך, נכללת בתוצר פעילות יצרנית שלילית כל עוד היא מתבצעת כחלק מהשוק ומוצמד לה מחיר. לדוגמא, רכישת נשק או הוצאות ממשלתיות בעקבות אסונות כמו דליפת נפט, שטפונות וכדומה. הוצאות מסוג זה, שנכללות במדד, לא מעידות על עלייה ברמת החיים או ברווחה החברתית, ואף להפך.

למרות מגבלותיו, התבסס מדד התוצר ככלי אוניברסלי להערכת רווחה, לאו דווקא בשל קונצנזוס מדעי בדבר נכונותו, אלא בעיקר משום שהיה יעיל מבחינה פוליטית. התבססותו הובילה לדומיננטיות של "פוליטיקת הצמיחה"; המרדף אחר צמיחה כלכלית כיעד מדיניות מוביל ומקיף. התחרות הכלכלית בין הגוש המערבי לגוש הקומוניסטי במסגרת המלחמה הקרה הגבירה את הפוליטיזציה של מדד התוצר, ויעדי צמיחה שאפתניים הפכו למנוע של תוכניות כלכליות בשני הצדדים. אין כיום מספיק ספרות מחקרית כדי להבין כיצד התפתחה פרדיגמת הצמיחה בגוש הקומוניסטי, אם כי מידע שכזה היה עוזר לנו להבין כיצד התקבעה פרדיגמת הצמיחה והפכה לנרטיב מקובל שמצליח להתעלות על חילוקי דעות אידיאולוגיים.

עלייתה של פרדיגמת הצמיחה הייתה גם אינטגרלית להתפתחות החלוקה למדינות מפותחות ולא מפותחות. כבר בשנת 1949, בנאום כניסתו לתפקיד, התייחס נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, למדינות רבות (בעיקר קולוניות, או קולוניות לשעבר) כלא מפותחות, ועל כן ככאלו המצריכות מאמצי פיתוח מצד מדינות שהוגדרו כמפותחות. את ההצדקה לחלוקה זו גיבו כלכלנים ואנשי מדיניות בנתונים בדבר הכנסה לאומית, ובכך הצדיקו מדיניות של התערבות כלכלית במדינות אלו.

האמונה בפרדיגמת הצמיחה חלחלה כה עמוק, כך שגם תנועות מחאה חברתיות וסביבתיות שצצו בשנות ה-60 וה-70 הביעו ביקורת על תרבות הצריכה והנזקים הסביבתיים הנגרמים בעקבותיה מבלי לערער על חשיבות הצמיחה הכלכלית. על כן, הביקורת שלהם התמקדה בקריאה לצמיחה ירוקה, הוגנת ובת-קיימא בניגוד לצמיחה נצלנית ומבוססת אנרגיה פוסילית.

כלכלה מקיימת: הגבולות של צמיחה ירוקה

לאורך ההיסטוריה, מצביעים נתונים סטטיסטיים על קשר ישיר והדוק בין צמיחה כלכלית לעלייה בפליטות הפחמן הדו חמצני. ניתוח של הנתונים מראה כי צמיחה כלכלית לאומית של 1%, מביאה איתה עלייה של 0.8%-0.6% בפליטות הפחמן הדו חמצני, ועלייה של 0.8% בצריכת המשאבים של אותה מדינה. נקודת המחלוקת העיקרית בין תומכי גישת צמיחה ירוקה לבין תומכי גישת אי-צמיחה נוגעת לקורלציה זו.

התומכים בצמיחה ירוקה מאמינים כי ייעול תהליך הייצור יכול להוביל לניתוק הקשר הישיר בין תפוקה כלכלית לניצול חומרים מן הטבע ועלייה בהיקף הפליטות, ובכך לבלום את ההתחממות הגלובלית. מנגד, התומכים בגישת אי-צמיחה סבורים שלא ניתן לבצע ניתוק שכזה, וכי עצירת הצמיחה הכלכלית היא הדרך היחידה לצמצם את היקף פליטות הפחמן ברמה הנדרשת כדי לבלום את ההתחממות הגלובלית. לתפיסתם, על האנושות לבחור בין מיתון משבר האקלים להמשך צמיחה כלכלית, והם אינם רואים ברעיון של צמיחה ירוקה פתרון בר-קיימא למשבר האקלים. כדי להבהיר מדוע הם אינם רואים בכך פתרון ראוי, מביאים כותבי המאמר את טענותיהם של אלו התומכים בצמיחה ירוקה ומספקים טענות נגד.

(1) ייצור יעיל יוריד את היקף השימוש בחומרים מן הטבע - על כך אין עוררין, אך מנגד יש הטוענים כי יתרחש במקביל תהליך נוסף: ייצור יעיל יוביל לירידה במחירי המוצרים, דבר שיוביל לעלייה בביקוש, וכתוצאה מכך גם לעלייה בהיקף הייצור. כך שלמעשה, ההפחתה בשימוש בחומרים תתקזז עם ייצור נרחב יותר, ואף תוביל לשימוש רב יותר בחומרים מן הטבע לאור העלייה בביקוש ובהיקף הייצור. 

(2) אנרגיות מתחדשות וחומרים זמינים יאפשרו ניתוק - תומכי הצמיחה הירוקה טוענים כי כדי להגיע למצב של ניתוק, יש לעבור מדלקים פוסיליים לאנרגיה מתחדשת כמו שמש ורוח, או להחליף חומרים מתכלים בחומרים זמינים יותר, שדורשים פחות אנרגיה להפקתם. עם זאת, כל שינוי שכזה ישפיע על יעילות הייצור, ולכן גם על הצמיחה הכלכלית. בהקשר של מעבר לחומרים זמינים יותר, יש לציין שלכל חומר מחזור חיים שונה ומאפיינים ייחודים לו המשפיעים על תהליך הייצור ואורך החיים של המוצר. לדוגמא, אם נחליף מתכות יקרות ומתכלות המצויות במכשירים אלקטרוניים במתכות זמינות יותר, תהיה לכך השפעה על אורך החיים של המכשיר ועל תפקודו, ולכן על-פי הסטנדרטים של היום שינוי כזה יכול להוביל לצריכה מוגברת של מוצרים.

בהקשר של מעבר לאנרגיות מתחדשות, יש לציין שעד היום התאפשרה צמיחה כלכלית בזכות דלקים פוסיליים שהובילו להיקפי ייצור שבני אדם לבדם לא הצליחו להגיע אליהם. על כן, להחלפת הדלקים תהיה השפעה גם על היקפי הייצור, וכפועל יוצא גם על הצמיחה הכלכלית. 

חשוב להבין שאנרגיה מתחדשת אינה יעילה כמו דלקים פוסיליים. איסוף וריכוז של אנרגיות מתחדשות, כמו רוח או שמש, מצריכים השקעה רבה יותר של אנרגיה ושטחי אדמות. הסיבה היא שאנרגיות מתחדשות הן מפוזרות, לעומת דלקים פוסיליים המצויים במצבור. כדי להמחיש נקודה זו, דמיינו שעליכם להשתמש בכמות גדולה של מים. תוכלו לאגור מי גשם או לשאוב מים מאגם - איזו דרך תהיה קלה, מהירה ויעילה יותר?

יעילות דלקים נמדדת באמצעות מדד החזר אנרגטי (Energy Return On Energy Investment), שמודד את היחס בין כמות האנרגיה המתקבלת ממשאב אנרגיה לכמות המושקעת בהשגת אותו משאב. או במילים אחרות, כמה אנרגיה נשקיע בהפקת דלק אל מול כמה אנרגיה נקבל בתמורה. היחס עבור דלקים פוסיליים בשיאם היה 1:50 (כיום היחס יורד בשל הקושי העולה בכרייה). לעומת זאת, היחס  עבור אנרגיות מתחדשות נע בין 1:10 ל- 1:20, שהוא נמוך משמעותית מהיחס של דלקים פוסיליים. 

בהתייחס ליעילות האנרגטית שתוארה לעיל, המסקנה היא שגם אם נעבור לכלכלה מבוססת אנרגיות מתחדשות, תרשם בהכרח האטה בצמיחה הכלכלית, שכן יעילות הייצור תרד. מחקרים מראים כי צמיחה כלכלית מצריכה יחס מינימום EROI של 1:11. EROI נמוך יוביל לפריון עבודה נמוך יותר, ועל כן להאטה בצמיחה. אם כן, כאשר מדברים על גבולות הצמיחה הכלכלית, אין צופים שזו תגיע לעצירה ביום בו האנושות תכלה את כל המשאבים הטבעיים בהם היא משתמשת, אלא ביום בו איכות המשאבים תדרדר לרמה בה יהיה צורך להסיט השקעות מייצור יעיל יותר לכרייה של המשאבים עצמם. 

(3) אנרגיות מתחדשות יאפשרו ניתוק לצד צמיחה כלכלית - תומכי צמיחה ירוקה רואים באנרגיות מתחדשות פתרון למשבר האקלים. בד בבד, הם טוענים שמדובר בתעשייה מתפתחת, התורמת לצמיחה כלכלית בכך שמייצרת מקומות עבודה חדשים ומעודדת השקעה  בתשתיות. מנגד, יש הטוענים כי כאשר תסתיים ההשקעה בתשתיות, תרשם האטה בצמיחה הכלכלית. לכן, גם בכלכלה המבוססת על אנרגיה מתחדשת יגיע שלב בו יעלה הצורך להתמודד עם האטה, ואף עצירה של הצמיחה הכלכלית. 

(4) הטכנולוגיה תציל אותנו - תומכי צמיחה ירוקה טוענים לתרחישים בהם ניתן לעמוד ביעדי האקלים (לא לעבור את סף ה-2 מעלות התחממות), ובמקביל לשמור על צמיחה כלכלית. לרוב הם מתבססים על ההנחה שעד שנת 2050 יצליחו לפתח טכנולוגיות ללכידת פחמן מהאטמוספירה. עם זאת, תומכי אי-צמיחה טוענים כי נכון להיום טכנולוגיות אלו אינן מבוססות, ועל כן הסתמכות עליהן היא הימור שאין לדעת את תוצאותיו. 

כדי להוכיח את טענתם, הם מתייחסים לתרחישים הבאים: כדי להישאר במסגרת יעד ה-2 מעלות, ובהינתן עלייה של 1.5% בשכר הגלובלי לנפש, היקף הפליטות העולמי צריך לרדת ב- 4.4% בכל שנה1. בתרחיש אחר, בהנחה וקצב הצמיחה הכלכלית עומד על 0%, היקף הפליטות צריך לרדת ב-2.9% בכל שנה. לשם השוואה, בין השנים 1970-2013, אחוז הפליטות הגלובלי ירד  ב-1.5% בלבד. כמו כן, ירידה בהיקף הפליטות הופכת קשה יותר ככל שעולה חלקן של תעשיות מבוססות שריפת דלק בכלכלה. 

לסיכום, תומכי אי-צמיחה רואים קשר הדוק בין ייצור לבין שימוש בחומרים ועלייה בפליטות. לכן, לתפיסתם כל מדיניות סביבתית מיטיבה תוביל בהכרח להאטה בצמיחה הכלכלית. בשל כך, הם מדברים על הצורך לגבש תכניות הנערכות למצב של אי-צמיחה כחלק משינוי מודע ורחב יותר. חשוב לציין, כי תומכי אי-צמיחה אינם מתנגדים למעבר לאנרגיות מתחדשות, אך המעבר לבדו אינו מהווה מבחינתם פתרון מספק. כמו כן, הם אינם רואים בהפחתת התוצר (GDP) או האטת הכלכלה מטרת על, אלא תוצאה של מדיניות סביבתית הוגנת יותר. שאיפתם היא להקטין את התפוקה הכלכלית בצורה שוויונית שתבטיח רווחה לכלל אוכלוסיית העולם. השאלה המתבקשת היא האם ניתן להבטיח רווחה כלכלית בתרחיש של אי‑צמיחה?

אי-צמיחה ורווחה

בניגוד לתפיסה הרווחת, מספר מדדים מראים שעליה ברווחת הפרט אינה תלויה בהכרח בעליה של צריכה וייצור. לדוגמא, בויאטנם וקוסטה ריקה נרשמה רמת רווחה מספקת, בזמן שמדינות אלו מייצרות שליש (ופחות) ממדינות כמו ארצות הברית. אמנם תוחלת החיים ורמת ההשכלה במדינות עשירות אכן גבוהה יותר בממוצע מאשר במדינות עניות, אך רק עד רמת תוצר מסוימת. מעל רמה זו, גידול בהכנסה לא מוביל לעלייה ברווחה, אלא דווקא רמת שוויון גבוהה יותר. לשם השוואה, רמת הרווחה האישית נמדדה במדינות בעלות הכנסה גבוהה ובמדינות בעלות הכנסה נמוכה. בשתי הקבוצות נמצא כי ככל שההכנסה מתחלקת באופן שוויוני יותר, אנשים מאושרים יותר. כמו כן, נמצא כי מודעות סביבתית ופרקטיקות של שיתוף מקושרות לרווחה אישית גבוהה יותר. כל הממצאים הללו מעידים כי האטה כלכלית לא בהכרח תפגע ברווחה, כל עוד תהיה מלווה בחלוקת הון הוגנת, שיתופיות ושינוי ערכי.

הבעיה העיקרית היא שנכון להיום אף אחת מהמדינות המאפשרות רווחה נאותה לאזרחיהן לא עומדות בגבולות הפלנטריים היחסיים שלהן, גם אלו בעלות התוצר הנמוך יחסית. מסיבה זו טוענים תומכי אי-צמיחה כי יש צורך בהאטה כלכלית. עם זאת, רבים תולים את היציבות הכלכלית העולמית בצמיחה - התפיסה המקובלת כיום היא שצמיחה הכרחית למניעת אבטלה, להפחתת החוב ולמימון שירותים ציבוריים. למרות זאת, מחקרים אחרונים מראים כי תפיסה זו לא בהכרח נכונה - בהינתן תנאים מסוימים כלכלות יכולות לתפקד היטב גם ללא צמיחה.

כלכלת אי-צמיחה

כלכלנים ממגוון אסכולות עסקו בנושא של כלכלת אי-צמיחה, ויצרו מודלים שונים להאטה כלכלית בצורה יציבה. מבחינת כלכלנים אקולוגיים, שעוסקים בנושא ביתר שאת, האטה כלכלית יציבה מחייבת שינוי פרדיגמה. העקרונות העיקריים עליהם הם מבססים את המודלים שלהם הם שוויון (חלוקה הוגנת של הכנסה ועושר), צמצום שעות העבודה, והגבלת השימוש בחומרים מן הטבע. לדוגמא, פרופסור ניקו פאך (Niko Paech) מדבר על שינוי המבנים הכלכליים מגלובליים לאיזוריים, כך שהמרחק בין היצרן לצרכן יצטמצם. כמו כן, הוא מדבר על צמצום הייצור והצריכה על-ידי התמקדות בשימור ותיקון מוצרים על-פני ייצור מוצרים חדשים, וכמובן על מדיניות ממשלתית התומכת ביצרנים ובצרכנים לפעול בדרך זו.

בנוסף, לטכנולוגיה תפקיד חשוב בהקשר של אי-צמיחה. כדי להקטין את היקף הצריכה נדרש מהצרכן להיות עצמאי ביכולתו לתפעל את המוצרים אותם הוא רוכש. לכן, יש לעצב מוצרים כך שיהיו פשוטים לתפעול וניתנים לתיקון. דוגמא לכך היא גישת "עיצוב גלובלי, ייצור מקומי", לפיה תהליך הייצור יתחלק לשני שלבים: הראשון - מחקר ופיתוח (מו״פ) והשני - ייצור. גלובליזציה תתבטא בכך שחברות עסקיות תמכור את שירותיהן ואת הפיתוחים הטכנולוגיים שלהן באופן גלובלי, בעוד שהייצור יעשה באופן מקומי על-פי דרישה. כך, יוכלו בעלי מקצוע שונים לשלוט באמצעי הייצור הזמינים להם ולהתאים אותם לצרכיהם. גישה זו עדיין מצריכה מחשבה על האופן בו תתבצע הפקת המשאבים והובלתם בצורה ידידותית לסביבה, וכיצד ניתן יהיה לשתף תשתיות ייצור.

השאלה העיקרית שתמיד עולה בהקשר של אי-צמיחה היא האם המערכת הקפיטליסטית של ימינו יכולה לתפקד ללא צמיחה כלכלית? ובכן, התיאוריה הקפיטליסטית לכשעצמה אינה מחייבת צמיחה, אך בפועל המערכת הכלכלית, ובייחוד המערכת המוניטרית, בנויות בצורה המחייבת צמיחה כלכלית. הסיבה היא בעלות פרטית, צבירת הון, היצע זול של אנרגיה, ותחזוק דינמיקה של תחרות. 

ללא חיסכון וצבירה של הון, תיעצר הצמיחה הכלכלית. בהקשר הזה, אפס צמיחה תתאפשר כאשר ריביות יחולקו ולא יצטברו. למשל, אם בנקים יחלקו את רווחיהם לחוסכים, או חברות ״תבזבזנה״ את התשואות שלהן במקום לצבור אותן. אך במערכת הקפיטליסטית הקיימת דבר זה אינו אפשרי משום שבעלי ההון מתומרצים להמשיך ולצבור הון (במקום להוציא את הכסף על מוצרים או שירותים), וחברות מחויבות להשקיע כדי להישאר תחרותיות. כדי למנוע צבירת הון מריביות, ולבטל את התמריץ של בעלי הון לעשות זאת, יש לעבור לבעלות קולקטיבית על חברות, למנוע יתרון לגודל, ולא לאפשר ניצול של דלקים פוסיליים. 

יחד עם זאת, רפורמות שכאלה מסמלות שינוי מהותי של השיטה הקפיטליסטית כפי שאנו מכירים אותה כיום, עד לרמה שניתן לתהות האם בכלל נוכל להגדיר אותה כמערכת קפיטליסטית?

אי-צמיחה ושינוי המבנה החברתי 

המעבר לכלכלה ללא צמיחה הוא תהליך אשר מצריך שינוי ערכי שידרוש הסתגלות תרבותית וחברתית. הערכים שכל חברה מושתת עליהם מתעצבים מתוך המבנה החברתי שלה, ועל כן עולות השאלות הבאות: האם יש מבנה חברתי-פוליטי שיאפשר אי-צמיחה? איך תיראה החברה שלנו ללא צמיחה כלכלית, ומה יקרה לדמוקרטיה? 

פרדיגמת הצמיחה הגלובלית היא תופעה של המאה ה-19 וה-20. היא התעצבה לצד מדינת הרווחה הליברלית, ולפיכך מדינות הפכו תלויות בה לשם יציבות השלטון. תלות זו נובעת מהיכולת של השלטון להשתמש בצמיחה כלכלית כדי להבטיח לאזרחים שיפור מתמיד בתנאי החיים, ובאמונה של האזרחים בדבר האפשרות למוביליות חברתית אשר מונעת מלחמת מעמדות ושומרת על יציבות. אך כאמור, צמיחה כלכלית אינה בת-קיימא לאורך זמן, ובשנות השבעים דמוקרטיות רבות, שהתבססו על פרדיגמת הצמיחה החלו לחוש את מגבלותיה. הצמיחה ״הקלה״ נעצרה, והובילה למשברים כלכליים וחברתיים שהובילו לעלייתו של הניאו-ליברליזם. הגישה הניאו-ליברלית הציעה צמיחה כלכלית מחודשת באמצעות גלובליזציה, דה-רגולציה, והפרטה. כלומר, כדי לאפשר צמיחה כלכלית מעבר לסף שהגיעו אליו בשנות השבעים, יש לעבור לפעול באיזורים גיאוגרפיים חדשים (גלובליזציה) ובתחומים חדשים שבעבר היו באחריות הממשלה (הפרטה).

הגישה הניאו-ליברלית הביאה לחיבור בין התחום הכלכלי לפוליטי בכך שהחילה את עקרון התחרות ואת ההיגיון הכלכלי והיזמי הנובע ממנו לכל תחומי החיים והממשל. לשם השוואה, מדינת הרווחה שקדמה לניאו-ליברליזם התאפיינה בהפרדת הכלכלה משאר תחומי האחריות של המדינה. תפקידה של המדינה היה לספק לאזרחיה שירותי ביטחון, בריאות, חינוך, רווחה וכדומה, ואלו לא הושפעו משיקולים כלכליים כמו רווח. הרציונאל הניאו-ליברלי יצר למעשה שינוי ערכי בשיח; במקום דיון על חיים טובים וצדק חברתי, השיח הפך כלכלי ותעדף שיקולי רווח. כך, הצליחה למעשה הגישה הניאו-ליברלית לעקור את היסודות הנורמטיביים של דמוקרטיות ליברליות, להוביל תהליך של דה-דמוקרטיזציה, ולקבע את התפיסה לפיה כל אדם הוא יזם אינדיבידואל שאחראי על חייו. 

על רקע התחזקות הגישה הניאו-ליברלית, הפך הרעיון של צמיחה כלכלית כדרך בה כולם מרוויחים, וככלי לפיוס מתחים חברתיים ללא רלוונטי. במקום, הדרך להתמודד עם מחאות הפכה להיות רגולציה שמיושמת תחת מצב חירום תמידי, המאפשר למדינה להיות משוחררת ממגבלות החוק החלות עליה. לחילופין, התקוממות חברתית נמנעת על-ידי העברת האחריות לציבור, כך שהיעדר רכוש נתפס כבחירה של ערכים על פני חומרנות, ופילנתרופיה פרטית מפצה על חלוקה הוגנת של ההון. 

אל מול האטה כלכלית, חוסר שוויון ומשברים כלכליים ופוליטיים, מעודדים תומכי אי-צמיחה מעבר לדמוקרטיה ישירה בה האזרחים משתתפים באופן פעיל בעיצוב הסדר החברתי והפוליטי, ומקיימים חברה בה סולידריות וצדק סביבתי הם הערכים המובילים. כיום קשה לנו לדמיין סדר חברתי שכזה, אך במאמר מוצגות דוגמאות לציוויליזציות, אשר לאורך ההיסטוריה חיו ללא צמיחה, ועל-פי ערכים הפוכים לאלו שאנו חיים על-פיהם כיום. הטענה היא כי צמיחה כלכלית אינה מחוייבת המציאות, ושיש אלטרנטיבות ודוגמאות שניתן ללמוד מהן.

האם אנחנו יכולים לדמיין חברה ללא צמיחה כלכלית?

פרדיגמת הצמיחה היא תופעה של המאתיים שנים האחרונות, שהתפתחה לאור נסיבות חברתיות ותרבותיות ספציפיות, כמו עליית הקפיטליזם והקולוניאליזם. במשך 200,000 השנים שקדמו להתפתחותה, שגשגו בני האדם ללא צמיחה כלכלית. מחקרים אנתרופולוגיים מראים כי לאורך ההיסטוריה התקיימו ציוויליזציות, שהצליחו לשרוד לאורך זמן ללא צמיחה כלכלית. לוגמא, קהילות לקטים-ציידים שחיות מזה 70,000 שנים במדבר הקלהרי שבאפריקה הדרומית, ונחשבות לציוויליזציה ששרדה הכי הרבה זמן על פני כדור הארץ. מחקר שנערך על פני 25 שנים בקרב אחת מהקהילות מצא כי אנשי הקהילה מודדים שפע על בסיס קשרים חברתיים ועושר תרבותי, ולאו דווקא על בסיס עושר חומרי. 

כמו כן, ביערות הרפובליקה של קונגו חי שבט, שאנשיו נותנים ערך רב יותר לחומרים הנמצאים בשפע על פני חומרים יקרים ונדירים. הם פועלים כדי לשמר את השפע ולא לכלות אותו, ובנוסף מחויבים מוסרית לשיתוף משאבים כמו בשר ודבש בין חברי הקהילה. יתרה מזאת, מחקר שהשווה נתונים ממגוון קהילות וציוויליזציות מצא שהחברות השוויוניות ביותר הן אלו המעדיפות צריכה ישירה על פני צבירת הון.

דוגמאות אחרות במאמר עוסקות בפיתוחים טכנולוגיים עתיקים שמטרתם הייתה לחזק את חסינות החברה, ואת יכולתה לשרוד. פיתוחים טכנולוגיים כמו טרסות בתימן, בורות לאגירת מים בנגב, או שדות חקלאיים מוגבהים בבוליביה ובמקסיקו הם דוגמאות לטכנולוגיות אקולוגיות ויצירתיות שהתקיימו לפני כאלף שנה בעולם ללא צמיחה כלכלית. זאת בשונה מפיתוחים טכנולוגיים כיום המונעים לרוב מרצון להאיץ צמיחה כלכלית או מתמריצים כלכליים אינדיבידואלים. 

כותבי המאמר מעלים ספקות לגבי היתכנות מעבר נרחב שכזה ממודל הצמיחה למודל אי-צמיחה, שלא מתוך מיתון מתמשך או סמכות שלטונית שתכפה אותו כתוצאה ממשבר. אך עם זאת, הצעות המדיניות המוצגות במאמר מעלות שאלות על שינוי הסדר החברתי  שיש לתת עליהן את הדעת.