העתיד שלנו בעידן האנתרופוקן

מגפת הקורונה חשפה עד כמה בני אדם והטבע שלובים זה בזה בעידן הגלובלי של ימינו. ברצוננו לסקור את הקשר בין האדם, החברה והטבע, ולהדגים כיצד אירועי קיצון כמו מגיפות ושינויי אקלים יכולים להשפיע על דינמיקה זו, ומה עלינו לעשות כדי להתמודד עם אירועים מסוג זה.

במאה האחרונה, ובמיוחד מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת, הפעילות האנושית האיצה והתרחבה לתחומים חדשים. בעקבות שינויים אלו הפכה האנושות לחברה גלובלית אחת מחוברת. ההתפשטות האנושית הגיעה למימדים כה נרחבים עד שהיא החלה להשפיע על אופן הפעילות של מערכות כדור הארץ והביוספרה ברמה הפלנטרית.

מגמה זו הובילה להתפתחות זרם בקרב גיאולוגים המבקשים להגדיר עידן גיאולוגי חדש, עידן האנתרופוקן, בו בני אדם הפכו לכוח החזק והמשפיע ביותר המניע שינויים בכדור הארץ. הרצון להגדיר עידן זה הינו, בימינו אנו, פרי שאיפתם של קבוצה נבחרת של גיאולוגים, אך הוא טרם התקבל כעידן גיאולוגי רשמי.

כיצד באה לידי ביטוי הדומיננטיות האנושית על כדור הארץ, ומה מאפיין את עידן האנתרופוקן?

בשנת 1800 עמד שיעור האוכלוסייה האנושית על כמיליארד בני אדם. כיום הוא עומד על כמעט 8 מיליארד, וצפוי להתייצב על 9-11 מיליארד בני אדם עד סוף המאה הנוכחית.

עם הגידול באוכלוסייה, חלו שינויים גם בדפוסי החיים. למשל, בני אדם הפכו למין אורבני המתגורר בעיקר בערים. 55% מאוכלוסיית העולם מתגוררת כיום באזורים עירוניים, והצפי הוא כי עד אמצע המאה הנוכחית שבעה מתוך כל עשרה אנשים יגורו בערים. במונחים גיאוגרפיים, משמעות נתון זה היא בניית עיר בגודל של ניו יורק אחת לשמונה ימים.

אורבניזציה מובילה לצרכנות מוגברת. המאפיינים של העולם הגלובלי כמו תשתיות פיזיות, סחורות, מוצרים טכנולוגיים ועוד מתפתחים בקצב מסחרר. לדוג', משקל כל הדברים מעשה ידי אדם - החל מבתים וגשרים וכלה במחשבים ובבגדים - עומד לעבור את המסה של כל הדברים החיים על פני כדור הארץ.

יתרה מכך, אורבניזציה משפיעה על הנוף והמגוון הביולוגי ביבשה ובים. מתוך כלל שטחי כדור הארץ שאינם מכוסים קרח, כ-75% מהשטחים עברו שינוי כתוצאה ישירה של פעילות בני האדם, ומצטברות יותר ויותר הוכחות לכך שאזורים עירוניים מאיצים שינויים אבולוציוניים עבור מינים בעלי תפקיד חשוב במערכת האקולוגית.

עידן האנתרופוקן מאופיין גם בהיפר-קישוריות של החברה האנושית, הפועלת במהירות וביעילות גבוהה מאוד במספר תחומים: שרשראות ייצור ואספקת מזון גלובליות, מערכות סחר, שווקים כלכליים ופיננסיים, תנועה נרחבת של בני אדם וסחורות, חידושים טכנולוגיים וחברתיים ופרישה נרחבת של אמצעי תקשורת.

בביוספרה של עידן האנתרופוקן, המערכות הטבעיות והמערכות האנושיות לא רק קשורות, אלא שלובות זו בזו על פני זמן ומרחב. אירועים מקומיים עשויים להחריף לכדי משברים עולמיים, ומקומות ספציפיים בעולם מושפעים מדינמיקות גלובליות.

המערכות הגלובליות אשר מאפשרות לנו זרם בלתי פוסק של מידע, הון, סחורות, שירותים ואנשים יוצרות גם מערכת גלובלית של סיכונים. למשל, אירועים גיאופוליטיים או אירועי מזג אוויר קיצוניים יכולים להשפיע על שרשרת אספקת המזון, וליצור אתגרים עבור אזורים שונים ומנותקים לחלוטין מבחינה גיאוגרפית.

בעשרים השנים האחרונות הפכה שרשרת אספקת המזון יותר ויותר גלובלית ופחות מקומית, ועל כן מפגעים שהיו פעם מקומיים הופכים כיום לנפוצים יותר ברמה הגלובלית, ומהווים סכנה. ולכן זעזועים שפעם היו פוגעים רק באזור גיאוגרפי או בענף מסוימים עלולים להתפשט ולסכן את כל העולם.

לדוג', יצוא החיטה ברוסיה ובאוקראינה מהווה נתח נכבד משוק החיטה העולמי. המלחמה בין שתי המדינות הובילה למחסור באספקת חיטה לשווקים שונים בעולם. כתוצאה מכך, אזורים מרוחקים שנסמכו על ייבוא חיטה נתקלו במחסור במוצר בסיסי זה ונוצר חשש לרעב באזורים אלו, הגם שאינם קשורים כלל למלחמה.

הדינמיקה הגלובלית אינה משפיעה רק על בני אדם והחברה בה הם חיים, אלא גם על הדינמיקה של מערכות הטבע. בני אדם הפכו לגורם הקובע באופן ישיר אילו מינים ישרדו או יכחדו, ועל כן הם משפיעים על האבולוציה של כל היצורים החיים על פני כדור הארץ. בכך, האנושות בעידן האנתרופוקן מעצבת את התנאים ההכרחיים לקיומן של ציוויליזציות אנושיות ויכולתן לחיות בשלומות.

שינויי אקלים ואובדן המגוון הביולוגי הם סימפטומים מרכזיים של עידן האנתרופוקן. ההתפשטות המואצת של הפעילות האנושית שחקה את העמידות והיכולת של הביוספרה ומערכות כדור הארץ להגיב לשינויים, וכעת מאיימת על השלומות, השגשוג ואפילו ההישרדות האנושית. חוקרים מעריכים כי בחמישים השנים הקרובות 1-3 מיליארד בני אדם צפויים לחוות תנאי אקלים החורגים מאלו שסייעו לאנושות לשגשג ב-6,000 שנים האחרונות.

ההתחממות הגלובלית כתוצאה מפעילות אנושית היא חסרת תקדים. התקופה החמה ביותר באלפיים השנים האחרונות נרשמה בסוף המאה העשרים, וזו ממשיכה גם אל תוך המאה ה-21 עם ממוצע טמפרטורות הגבוה ביותר שנרשם אי פעם בשנים 2015‑2020.

ההתחממות הגלובלית משנה את היכולת של אוקיינוסים, יערות ומערכות סביבתיות נוספות ללכוד ולאחסן פחמן דו-חמצני. בנוסף, הפעילות האנושית מובילה לצמצום המגוון הביולוגי בים וביבשה, דבר שפוגע ביכולתן של מערכות טבעיות לייצר שירותי מערכת אקולוגית, ומחליש את יכולת ההתאוששות של הסביבה אל מול זעזועים, משברים, ומקרי קיצון או נקודות מפנה.

בהקשר שיתוף הפעולה באופן שהוא צודק חברתית, נטען כי שינוי סביבתי גלובלי ופרקטיקות שאינן בנות-קיימא עלולים להחריף את אי השוויון. אי-שוויון גדול יותר עלול להוביל לביצועים כלכליים חלשים יותר ואי-יציבות כלכלית, כמו גם מתח חברתי רב יותר והגדלת הסיכויים לסכסוכים בחברה. לא זאת בלבד, אלא שלפי החוקרים כיוון הפעולה עובד גם הפוך – אי שוויון גדול יכול להוביל לפגיעה סביבתית מהירה יותר, שכן הכנסות נמוכות מובילות להשקעה נמוכה בהון פיזי ובחינוך. מכאן שמשבר האקלים צפוי להשפיע באופן לא פרופורציונלי על קבוצות מוחלשות, בפרט נשים וקהילות ילידות. החוקרים נשענים שוב על מגפת הקורונה באומרם כי היא חשפה ביתר שאת את אי-השוויון שבפגיעות הזו לזעזועים סביבתיים בקרב קהילות חסרות אמצעים. החוקרים מצביעים גם על "אי-שוויון אוקייני" – חלוקה מעוותת של שלל דיג מסחרי, כוח פוליטי מוגבל של דיג בסדר גודל קטן, מעורבות מוגבלת של מדינות מתפתחות בפעילויות בלב ים ועוד. השלכות אי-שוויון זה כוללות אובדן פרנסה והזדמנויות מוגבלות, מה שפוגע בקבוצות מודרות ממילא ויוצר השפעות שליליות על מערכות אקולוגיות ימיות. מכאן שצמצום אי-השוויון והעוני הפך ליעד מרכזי של יעדי האו״ם לפיתוח בר-קיימא, כאשר נדרש לחזק יכולות התמודדות כנגד זעזועים והפתעות בזמנים הסוערים של האנתרופוקן כחלק מרכזי בצמצום אי-השוויון וקידום רווחה.

מערכת כדור הארץ מורכבת מתת-מערכות הפועלות במקביל, משפיעות זו על זו, וביחד תורמות לאיזון של כדור הארץ. תת-מערכות אלו קריטיות עבור שמירה על כדור הארץ בתנאים מיטיבים לבני אדם, ולכן אנו מתייחסים לשינויים בהן  כאל נקודות מפנה.

לכל אחת מתת-מערכות אלו ישנו סף. ברגע שיחצה, יחל אפקט כדור שלג של השפעות שימנעו חזרה למצב מאוזן גם אם נפחית את פליטת גזי החממה. שינויי אקלים קיצוניים כמו ההתחממות הגלובלית מעמידים בפנינו סכנה של חציית הסף, שיוביל לשינויים שמדענים מתקשים להעריך את מלוא השפעתם ומשמעותם.

מכאן, ברור עד כמה חשוב להגביל את ההתחממות הגלובלית בהתאם ליעדים שנקבעו בהסכם פריז. אך למעשה האתגר רחב יותר משאלת האקלים לבדה. האתגר האמיתי הוא להצליח ליצור מסגרת חיים שתהיה גמישה לאירועי קיצון ותאפשר לנו בני האדם להמשיך לחיות בשלומות. שינויים והתאמות בקנה מידה קטן כבר אינם מספיקים, יש צורך בשינויי עומק במטרה לייצר עתיד הוגן ובר קיימא לבני האדם.

למגוון הביולוגי בטבע תפקיד חשוב בבלימת זעזועים ואירועי קיצון. היכולת של מינים שונים להתאים את עצמם לנסיבות משתנות בדרכים שונות מחזקת את יכולת העמידה של הביוספירה ככלל להגיב לשינויים. היכולת להגיב בצורה מגוונת משמשת "תעודת ביטוח" למערכת אקולוגית כזו או אחרת ומבטיחה שהיא תצליח להשתקם לאחר פגיעה, ותמשיך לתמוך בשלומות בני האדם.

דוג' מצוינת לכך הם יערות האמזונס. שמירה על קיומם של מגוון זני צמחים ביערות האמזונס תאפשר להם להסתגל לתנאי אקלים חדשים, כמו טמפרטורות גבוהות יותר, ובכך תשמור על התפקיד החשוב שלהם כמבלע פחמן (carbon sink), אזור שבו נספג הפחמן שבאוויר.

בצורות תכופות וקשות יכולות להפר את האיזון של המערכות הטבעיות באמזונס, אך מגוון ביולוגי רחב מפחית את הסיכון של אובדן היערות. הסיבה היא שבעלי חיים וצמחים יכולים להסתגל לשינויים במידת מה, וככל שהמגוון הביולוגי רחב יותר כך גדלות האפשרויות העומדות בפניהם להסתגל לתנאים חדשים ולשרוד.

למשל, חרק הניזון מצמח מסוים, שאולי לא שרד בצורת, יחפש אחר צמח אחר ממנו הוא יכול להיזוֹן ולשרוד. אם ימצא חלופה שכזו ויבטיח את הישרדותו, יוכל למנוע פגיעה נוספת בשרשרת המזון ובאיזון של המערכת האקולוגית בה הוא חי. אם החרק לא יצליח לשרוד, יפחת הסיכוי של צמחים ובעלי חיים אחרים, שנסמכים עליו לקיומם, לשרוד גם כן.

בנוסף, שמירה על מגוון סוגי יערות באיזורים שונים יכולה לאזן את ההשלכות הנובעות מפגיעה ביערות האמזונס, בהנחה ופגיעה זו בלתי נמנעת. לא מן הנמנע שיערות אלו יהיו אפילו באזורים עירוניים בעלי מאפיינים אקולוגיים שונים מאלו של יערות האמזונס.

חלקים נרחבים מהביוספרה של כדור הארץ הוסבו למערכת אקולוגית של ייצור, כלומר מערכת אקולוגית הומוגנית המשמשת לייצור זן אחד או יותר של יבול. כתוצאה מכך, במרבית העולם נעלמו עד 90% מזני יבול שונים, לדוג', בתהליך זה נעלמו זנים שונים ופחות נפוצים של אורז וחיטה, בשל החלפתם בזנים הרווחיים וקלים יותר לייצור שאנו צורכים מדי יום. הסבה זו אמנם מייעלת לכאורה את אספקת מוצרים שונים אל השוק, אך ההטרוגניות והמגוון הביולוגי נפגעים, וכתוצאה מכך החוסן של המערכת האקולוגית נחלש.

מגפת הקורונה חשפה את אי-השוויון בפגיעות למשברים ואת הפער בין יכולתן של קהילות אמידות ובין קהילות החסרות את המשאבים הכלכליים לקיום מינימלי בכבוד להתמודד עמם.

גישות שונות לקיימות כוללות לרוב שיח על שוויון, שגשוג אוניברסלי וצמצום העוני. הרעיון לפיו האנושות מנותקת מהביוספרה אפשר את התפתחותם של מודלים כלכליים המנותקים מהביוספירה גם כן. בבסיסם עומדת ההנחה כי פיתוח טכנולוגי יאפשר לבני האדם ליהנות מצמיחה תמידית בתמ"ג, שתוביל לעלייה בשלומות. כיום, תפיסה זו מתנגשת עם ההבנה כי הביוספרה אינה חסינה מספיק כדי לספק לנו את כל מה שאנו דורשים ממנה, ולכך השלכות מרחיקות לכת על המודלים עליהם מבוססת מדיניות כלכלית.

בעשורים האחרונים, מרבית המדינות עבורן קיים מידע סטטיסטי הולם רשמו עלייה ברמות אי-השוויון בעושר ובהכנסה של אזרחיהן.1 עלייה באי-שוויון יכולה להוביל להידרדרות סביבתית מהירה יותר מכמה סיבות.

הסיבה הראשונה היא התלכדותם של עוני ושל דרדור סביבתי. במדינות עניות באופן יחסי, הכנסה נמוכה מובילה להשקעה פחותה בתשתיות פיזיות ובחינוך. היעדר השקעות אלו עלול להביא ללחץ מוגבר על ההון הטבעי במטרה לייצר הכנסה או לספק צרכים בסיסיים ביתר שאת.

לדוגמא, עיבוד יתר של האדמה בניסיון להפיק ממנה תוצרת חקלאית. הלחץ המוגבר מוביל לשחיקה של המשאבים הטבעיים באיזור ועל כן לירידה בפוטנציאל הייצור החקלאי, שיובילו בתורם לירידה נוספת ברמות ההכנסה וחוזר חלילה. כך מלכודת העוני ומלכודת ההידרדרות הסביבתית מזינות זו את זו.

הסיבה השנייה היא שאי-שוויון עלול לערער את תחושת הקהילתיות, האמון והמטרה המשותפת בקרב אנשים החיים זה לצד זה. כפועל יוצא נפגעת יכולתם לנהל בצורה מוצלחת נכסים טבעיים משותפים, קרי לשתף פעולה בתכנון ואכיפה של מנגנונים לשמירה על נכסי טבע, החל מנכסים מקומיים ועד לטיפול והתמודדות עם משבר האקלים. הסיבה נעוצה, בין היתר, בכך שאי-שוויון מוביל להתפתחותן של תפיסות וערכים שונים בין קבוצות בחברה.

כמו כן, זעזועים כלכליים וסביבתיים עלולים לדחוף אנשים לעוני. אנשים עם פחות משאבים ואמצעים להתמודד עם אירועים בלתי צפויים הופכים פגיעים יותר לשינויי אקלים ואירועי קיצון כמו שטפונות או בצורת. החשש הוא שמשברים סביבתיים ישפיעו על הביטחון הכלכלי של אנשים וכתוצאה מכך יחריפו קונפליקטים חברתיים.

ככל שהלחצים על הביוספרה מצד האנושות גוברים, כך גם התקווה שקדמה טכנולוגית תאפשר לאנושות לזהות, להסתגל ולהגיב לשינויי אקלים מבלי ליצור נקודות תורפה חדשות גדלה. לדידנו, אנו מעריכים כי שינוי טכנולוגי לבדו לא יוביל לקיימות. שינוי שכזה חייב להיות מלווה בשינוי חברתי או תרבותי שיכוון את הטכנולוגיה לכיוון צודק והוגן יותר.

אין ספק ששינויים טכנולוגיים כמו אינטליגנציה מלאכותית או ביולוגיה סינטטית פותחים בפנינו מגוון אפשרויות, שלכל אחת מהן השפעות חברתיות וסביבתיות משמעותיות. יחד עם זאת, הבחירה באלו מן האפשרויות הללו היא בידם של בני האדם והמוסדות שמנהיגים אותם. לדוגמא, התפתחות מהירה בטכנולוגיית דנ״א וביו-אינפורמטיקה אפשרו לדגום ולחקור את הדנ״א של האוקיינוס. עם זאת, לא לכל המדינות או החברות המסחריות ניתנת גישה שווה לממצאים אלו.

שינוי עמוק ואמיתי בדרך בה העולם פועל, ככל שיקרום עור וגידים, יגיע מהתלכדות של מגוון תהליכים חיוביים בתחומים שונים: טכנולוגיים, תרבותיים או חברתיים. במובן זה אתגרים ומשברים טומנים בחובם הזדמנות לשינוי. משברים עשויים להוביל לניפוץ של תפיסות קיימות ובכך לשחרר תקיעות, לאפשר חדשנות, ולתת במה ליוזמות ודמויות חדשות בתחום הפוליטי והחברתי, במטרה להכין את המערכת לשינוי.

מאחר ששינויי האקלים אינם תופעה מבודדת, אלא תוצאה ישירה של ההתפשטות האנושית על פני כדור הארץ, אין זה מספיק לחתור רק להפחתת היקף הפליטות הנובעות משריפת דלקים מאובנים. בנוסף, יש ליישם שינוי מערכתי וחברתי שיבטיח חיים ברווחה גם לדורות הבאים.

לשם כך נדרש שינוי תפיסה בנוגע לדרך בה מתמודדים עם משבר האקלים. יש לעבור מאסטרטגיות להפחתת השחיקה של מערכות טבעיות בידי בני אדם, לשחזורן ולשימורן. מעבר מאסטרטגיות התומכות ביעילות שתשיג תוצאות בטווח הקצר לחיזוק חוסנה של הביוספירה ושל מערכות כדור הארץ באופן יזום ולטווח ארוך. כדי לעשות זאת, יש להחליף פרדיגמה ביחס לחוסנה של הביוספירה.

כיום הגישה הרווחת היא שחוסן משמעותו היכולת להתאושש ממשברים ולחזור למצב הקודם בבחינת ״עסקים כרגיל״. בפועל, עלינו להכיר בכך שחוסן בהקשר זה הוא היכולת להסתגל ולהתאים את עצמנו לנסיבות משתנות, בין אם הן משתנות באופן מפתיע או צפוי, מהר או לאט. האסטרטגיות הנוכחיות אמנם מבטיחות תוצאות תחת נסיבות ידועות וצפויות, אך יובילו לפגיעות גבוהה יותר בזמני משבר. היכולת להסתגל ולהגיב לשינויים תלויה בחוסנה של הביוספירה.

חיזוק חוסנה של הביוספירה מצריך יישום פתרונות טבעיים בקנה מידה נרחב. למשל, שמירה ושיקום מבלעי פחמן כמו יערות, ביצות ומאגרי מים, שמירה על המגוון הביולוגי בים וביבשה, שיקום אדמות ומערכות אקולוגיות שנהרסו. פעולות אלו יסייעו בהסרה של פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה, ישמרו על עליית הטמפרטורות בטווח סביר, ויסייעו להתמודד עם השפעות שינויי האקלים שלא ניתן להימנע מהן. ההערכה היא שפתרונות טבעיים (מחקלאות ועד ייעור) יכולים לסייע בהפחתת הפליטות ביותר מ-30% מהנחוץ עד שנת 2050 כדי לעצור את עליית הטמפרטורות מתחת ל-2 מעלות.

חיזוק חוסן הביוספירה תלוי גם בחוסן החברתי של האנושות, ומצריך שיתוף פעולה קולקטיבי. חלוקה הוגנת ושוויונית של כוח ומשאבים מייצרת תחושה של קהילתיות ומחויבות, ומאפשרת לחברה להתפתח באופן בר-קיימא. על כן, סוגיית אי השוויון מצריכה התייחסות כחלק מאסטרטגיות להבטחת חיים ברווחה לדורות הבאים במסגרת הגבולות הפלנטריים.

יישום מוצלח ואפקטיבי של פתרונות אלו מצריך שינוי תפיסתי, חברתי, ופוליטי. ארגון מחדש של יחסי הכוחות, חיזוק המעורבות הציבורית בקבלת החלטות באמצעות דמוקרטיה דיונית, והעצמת הציבור על-ידי חלוקה הוגנת ושוויונית בידע ובמשאבים. מדובר בשינויים עמוקים, אך ניתן להתניע אותם על ידי צעדים כמו הסרת סובסידיות לדלקים פוסיליים, מתן תמריצים למעבר לאנרגיות מתחדשות, תמחור פחמן, הגדרת מכסות לפליטות, הסטת השקעות מנכסים המקושרים לדלקים פוסיליים ועוד.

מדינות מובילות כבר עושות צעדים אל עבר מדיניות סביבתית מיטיבה, ומיישמות חלק מהצעדים שהוזכרו לעיל. גם צעדים וולונטרים מצד תאגידים גדולים מתחילים להופיע. אך יש הסכמה כללית כי כל הצעדים הללו חייבים להתרחש בקצב מהיר יותר ובפריסה רחבה יותר כדי להצליח להגיע ליעדים שנקבעו בהסכם פריז. לשם כך השינוי המערכתי הוא קריטי ובלעדיו המערכת האקולוגית תעמוד בפני קריסה והאנושות תתייצב אל מול עתיד לא ודאי.