האנושות מתמודדת כיום עם משבר אקלימי שמחייב שינוי מדיניות. כדי לבחון את השינוי הנדרש, מדענים ואנשי מדיניות ברחבי העולם מרכיבים "תרחישי מיטיגציה" – מודלים שמטרתם לבחון אסטרטגיות התמודדות שונות כדי לעמוד ביעדי הפחתת פליטות גזי החממה שהוגדרו בהסכם פריז. הארגון המרכזי המפרסם תרחישים מסוג זה הוא הפאנל הבין-ממשלתי להתמודדות עם שינויי האקלים (IPCC), גוף הפועל מטעם האו״ם.

בתרחישים הקיימים, הנחת המוצא היא כי כל מדינות העולם צריכות להמשיך לשאוף ולפעול לצמיחה כלכלית עד סוף המאה הנוכחית, בלי קשר לרמת העושר הכלכלי שכבר הושגה בהן.

הגם שצמיחה כלכלית היא נורמה בלתי מעורערת בתרחישים אלו, ההנחה שעל מדינות העולם להמשיך ולשאוף לה היא בעייתית. הסיבה המרכזית לכך היא שצמיחה כלכלית צפויה להעלות משמעותית את הביקוש לאנרגיה בעשורים הבאים, ועל כן קיומה מקשה על מעבר לכלכלה נטולת פחמן.

כדי לגשר על הפער בין השלכות הצמיחה הכלכלית לבין היעדים שהוגדרו בהסכם פריז, ובראשם עצירת ההתחממות הגלובלית מתחת ל-1.5 או 2 מעלות, תרחישי המיטיגציה המוצעים כיום נסמכים על טכנולוגיות לסילוק פחמן ועל התייעלות משמעותית בתהליכי ייצור, שיאפשרו ניתוק מוחלט בין עלייה בתמ״ג לשימוש באנרגיה.

ההסתמכות על נקודות אלו הינה מסוכנת. בכל הנוגע לטכנולוגיות לסילוק פחמן הינן ספקולטיביות, ועוד לא ברור אם היקף האנרגיה אשר יהיה דרוש לא יביא לנזק העולה במונחי עלות-תועלת על תרומתן. באשר לשאיפה לניתוק מוחלט, בשנים האחרונות מדענים מזהירים כי לא בטוח שניתן להגיע לניתוק מוחלט, ולכן קיים סיכון שתרחישים הנסמכים על פתרונות אלו לא יספקו מענה הולם.

מתוך הכרה בסיכונים הקיימים, כלכלנים אקולוגיים מציעים גישה אלטרנטיבית שראוי להכיר. לגישתם, במדינות בהן רמת ההכנסה גבוהה אין הכרח בהמשך צמיחה כלכלית. במקום להמשיך ולכוון לצמיחה מתמדת, מדינות אלו יכולות ליישם מדיניות פוסט-צמיחה המכווונת לשמירה על כלכלה יציבה, ולתמיכה בתהליכים חברתיים וכלכליים מיטיבים.

לרוב, מעצבי מדיניות רואים בצמיחה כלכלית ביטוי לקדמה ולהתפתחות חברתית. יחד עם זאת, מעבר לסף מסוים, המתאם (קורלציה) בין תמ״ג ובין מדדים חברתיים נשבר או הופך זניח. מנתוני מאקרו עולה כי מדינות בעלות רמת הכנסה גבוהה חצו רף זה לפני זמן רב. המדדים החברתיים המרכזיים של ספרד, למשל, טובים יותר מאלו של ארה"ב, לרבות תוחלת חיים גבוהה ב-5 שנים, ולמרות שהתמ״ג לנפש של הראשונה נמוך ב-55% משל השנייה.

מה שצריך כדי להשיג יעדים חברתיים הוא לא עלייה מתמדת בייצור סחורות, אלא תעסוקה ושירותים נגישים לכל. הדרך הנכונה לקדם יעדים אלו במדינות בעלות רמת הכנסה גבוהה היא לא צמיחה כלכלית נוספת, אלא חלוקה הוגנת של הכנסה ועושר, ושירותים ציבוריים אוניברסליים.

מחקרים הנוגעים למדיניות פוסט-צמיחה מדגימים כיצד באמצעות ארגון הכלכלה סביב עקרונות של שוויון והסתפקות (Sufficiency) ניתן לספק רמת חיים ושלומות גבוהות, תוך הפחתת השימוש באנרגיה ובחומרים ביחס לשימוש הנעשה כיום על ידי מדינות עשירות.

למרות שמדיניות פוסט-צמיחה מאפשרת לעמוד ביעדים שנקבעו בהסכם פריז בלי להתבסס על טכנולוגיות להסרת פליטות או על התייעלות דרמטית בייצור, גישה זו לא נלקחה בחשבון בתרחישי המיטיגציה המרכזיים הקיימות כיום. אם רוצים לכבד את עקרון הזהירות המונעת ולקדם דיון ציבורי על דרכים אלטרנטיביות להתמודדות עם המשבר, התרחישים חייבים להתרחב כך שיכללו גם את גישת הפוסט‑צמיחה.

הנחות מסוכנות

כדי להפחית את כמות הפליטות לפי יעדי הסכם פריז, מדינות עשירות צריכות להפחית את הפליטות שלהן משמעותית. הפחתה כזו תואמת גם את תרומתן ואחריותן המוגברת למשבר.

אם מניחים שמדינות עשירות תמשכנה לצמוח בקצב הנוכחי, יהיה עליהן להפחית את פליטות הנובעות מהייצור שלהן ביותר מ-12% בשנה. מדובר באתגר משמעותי בהתחשב בעובדה שהמדינות המעטות שהצליחו לנתק באופן מוחלט את התמ״ג מפליטות (כמו למשל ספרד, בריטניה, ורומניה), הצליחו להפחית פליטות ב-3.4% בממוצע בשנה בין השנים 2015‑2005.

ה-IPCC מגשר על הפער בין יעדי הסכם פריז לרוב תרחישי המיטיגציה באמצעות ההנחה שטכנולוגיות להסרת פליטות, בעיקר ביו-אנרגיה עם לכידת פחמן ואחסונו (BECCS), יפותחו ויוטמעו בהיקף נרחב עד סוף המאה.

עם זאת, בשנים האחרונות הנחה זו סופגת ביקורת רבה. פריסה רחבה של פתרונות BECCS תצריך כמות אדירה של אדמות חקלאיות ומים עבור דלקים ביולוגיים. עובדה זו מעלה שאלות בנוגע לזמינות של אדמות ומים בהיקף כה נרחב, והאם שימוש שכזה לא יבוא על חשבון ייצור מזון. יתרה מכך, הסבת הקרקעות מביאה גם לשחרור פליטות, לאובדן מגוון ביולוגי ולדלדול מקורות מים.

טכנולוגיה נוספת היא מתקנים ללכידת פליטות ישירות מהאוויר ואחסונן (DACCS). טכנולוגיה זו עשויה בתיאוריה לפתור חלק מהבעיות המוזכרות לעיל, אך במקביל צפויה לדרוש עד כ-50% מכמות החשמל המיוצרת כיום בעולם בשביל להגיע ליעדי הפחתת הפליטות הנדרשים בתרחישים המדוברים. שתי הטכנולוגיות דורשות מקום לאחסון הפחמן המוסר.

לאור החששות הללו, מדענים סבורים שהסתמכות על טכנולוגיות הסרת פליטות היא מסוכנת וספקולטיבית. אם גישה זו תיכשל, נמצא את עצמנו במסלול בלתי ניתן לעצירה של עליית טמפרטורות.

מעבר לכך, אפילו אם הטכנולוגיות הללו יוטמעו בהצלחה בטווח זמן קצר, הן פותרות רק את בעיית הפליטות, ולא נותנות שום מענה לבעיות האחרות שנובעות מעלייה בשימוש במשאבים כמו שינוי בשימושי קרקע, אובדן המגוון הביולוגי ופריצות גבולות הפלנטריים נוספים. לכן, הסתמכות על טכנולוגיות פליטה שלילית אינה גישה קוהרנטית אקולוגית למשבר איתו אנו מתמודדים.

אם מצמצמים את ההסתמכות על טכנולוגיות אלו בתרחישים האפשריים, הדרך היחידה להשיג את יעדי הסכם פריז היא להפחית באופן משמעותי את הביקוש לאנרגיה. גישה זו מיוצגת בכמה מתרחישי המיטיגציה הקיימים וואפשר למצוא דוגמה שלה בתרחיש Low Energy Demand) LED) של ה-IPCC, לפיו בשנת 2050 הביקוש הגלובלי לאנרגיה ירד מ-400 אקסה-ג׳אול (EJ) בשנה ל-245 אקסה-ג׳אול בשנה. הפחתה זו תושג בעיקר על ידי צמצום השימוש במשאבים, במיוחד בצפון הגלובלי.

אלא שתרחישים המבוססים על ירידה בביקוש לאנרגיה פותחו באמצעות מודלים משולבים (Integrated Assessment Models), המניחים המשך צמיחה כלכלית. לכן, כדי להגיע להפחתה הנדרשת הם חייבים להניח ניתוק מוחלט של התמ״ג העולמי משימוש באנרגיה וחומרים. לפי מחקרים רבים, ההתכנות של ניתוק מוחלט היא נמוכה, שכן הנתונים האמפיריים מצביעים על קשר הדוק בין תמ״ג לשימוש באנרגיה. 

ניתוק יחסי (מצב בו העליה בכמות הפליטות קטנה מהעלייה בתמ"ג) כבר קיים במרבית מדינות העולם, במיוחד במדינות עשירות. עם זאת, עלינו להיות מודעים לכך שניתוק יחסי יכול להימדד כתוצאה מכך שהייצור עבר למדינות אחרות - מצב בו התמ"ג ממשיך לגדול, אבל לא יהיה גידול בפליטות ניתוק מוחלט (עלייה בתמ״ג ללא עלייה בכמות הפליטות) לא קיים כרגע ברמה אזורית או גלובלית, והערכות צופות שלא ניתן יהיה להגיע להפחתה מוחלטת בצריכת האנרגיה בקצב הצמיחה הנוכחי.

הסבר אחד לכך הוא שהתייעלות בתוך מערכת כלכלית מכוונת צמיחה ממונפת לרוב להרחבת הייצור והצריכה, המובילה להגדלת סך השימוש בחומרים ואנרגיה. תופעה זו מכונה "אפקט ההחזרה", ובתרחישים הקיימים היא אינה נלקחת בחשבון בצורה מספקת. עלייה זו בשימוש באנרגיה ובכמות הפליטות מתקיימת גם עם המעבר של מדינות מתועשות מחקלאות וייצור לשירותים, ובמקביל להתייעלות בייצור ולדיגיטציה.

פוסט-צמיחה כאלטרנטיבה

בהתחשב בכל היבטי אי-ודאות אלו, ייתכן והתרחישים הצפויים במציאות הנוכחית לא יובילו לעמידה ביעדי הסכם פריז. לכן הגיוני לשקול גישות אלטרנטיביות, כמו פוסט-צמיחה, שיפחיתו את הצורך להישען על טכנולוגיות להפחתת פליטות וניתוק מוחלט. לשם כך, צריך בראש ובראשונה לקבל את העובדה שנדרשת הפחתה משמעותית בביקוש לאנרגיה ולחומרים כדי להצליח במעבר מהיר לכלכלה נטולת פחמן, וזאת מבלי לזנוח גם מדיניות המקדמת הסתפקות והתייעלות בייצור.

חוקרים מאסכולת אי-צמיחה קוראים למדינות עשירות לזנוח את המרדף אחר צמיחה כלכלית ולהתמקד בקידום שלומות חברתית על-ידי סיפוק צרכים בסיסיים, הפחתת אי-שוויון, הבטחת שכר מינימום שמספיק לקיום בכבוד, שמירה על שיעור תעסוקה גבוה על-ידי קיצור שבוע העבודה, והבטחת גישה אוניברסלית לשירותים חברתיים כמו ביטוח בריאות, חינוך, תחבורה, אנרגיה, מים ודיור בהישג יד. גישה כזו יכולה להבטיח יציבות חברתית ללא צמיחה כלכלית, ולאפשר למדינות לשנות דפוסי ייצור וצריכה לא הכרחיים אשר הינם הרסניים לסביבה.

החוקרים מציעים גם צעדי מדיניות קונקרטיים במספר תחומים:

תחבורה – מעבר ממכוניות פרטיות לתחבורה ציבורית ולא ממונעת, צמצום טיסות על ידי ביטול סובסידיות בענף התעופה והעלאת מיסוי על דלקים המשמשים לתעופה.

תעשייה – הארכת חיי מוצרים באמצעות מתן אחריות ואפשרות לתקן, רגולציות כנגד התיישנות מתוכננת, תמריצים לקניית מוצרים יד שנייה על-פני חדשים, הפיכת הייצור והצריכה למקומיים עד כמה שניתן כדי להפחית את הצורך בהובלה.

חקלאות – הפחתת אובדן מזון, צמצום ייצור תעשייתי של בשר וחלב במקביל למעבר לתזונה בריאה יותר מבוססת-צמחים.

בנייה – קידום שיפוץ ירוק ותחזוקה הולמת של בניינים על פני בניה חדשה, שיפור ההתייעלות האנרגטית במבנים, הקטנת מבני מגורים, מיסוי פרוגרסיבי על מקרקעין, תקן נטו-אפס אנרגטי.

תכנון עירוני – תכנון המקדם מרכזי קניות ובילויים במרחק 15 דקות משכונות מגורים כדי להפחית את הצורך בהתניידות והסבת חלקים מהמרחב העירוני מכבישים ומקומות חנייה לתשתיות עבור תחבורה לא ממונעת.

צעדי מדיניות אלו יאפשרו מעבר מהיר לכלכלה נטולת פחמן במהירות והשגת יעדי הסכם פריז מבלי להסתמך רק על טכנולוגיות להסרת פליטות והתייעלות בייצור. מחקר שנערך לאחרונה יצר מודל המעריך עד כמה יישום צעדי מדיניות אלו, לצד גישה שווה לאנרגיה הכרחית, יכול להפחית את הביקוש הגלובלי לאנרגיה. הממצאים הראו שניתן להפחית את הביקוש לאנרגיה ל-150 אקסה-ג׳אול, הרבה מתחת לתרחיש LED או תרחישים אחרים של ה‑IPCC.

לצד צעדי המדיניות המוזכרים לעיל חשוב לקדם גם עקרונות הנוגעים לחלוקה שוויונית. תרחישים קיימים מניחים פער משמעותי בצריכת אנרגיה לנפש בין הצפון הגלובלי לדרום הגלובלי. גישה זו בעייתית מבחינה מוסרית ומבחינה פוליטית (איזו סיבה יש לנציגי הדרום הגלובלי להסכים לתרחישים אלו?), והיא לא הולמת את ההתפתחות האנושית והחברתית. במקום, עלינו לשקול תרחישים המניחים חלוקה שווה, כלומר הפחתת הייצור והצריכה בצפון הגלובלי תוך הגברת צריכה וייצור הכרחיים בדרום הגלובלי, כך שצריכת האנרגיה לנפש תתחלק באופו שווה ותקדם רווחה אנושית גלובלית ויציבות אקלימית.

תרחישי פוסט-צמיחה עשויים להיראות לנו שאפתניים במישור החברתי-פוליטי, אך התרחישים הקיימים כיום הם שאפתניים לא פחות (ואולי אף יותר) מבחינה טכנולוגית. לכן שתי הגישות צריכות לקבל התייחסות שווה, וצריך לקחת את שתיהן בחשבון כשדנים בתרחישים עתידיים אפשריים להתמודדות עם המשבר.

אל לנו להניח א-פריורית כי האטה בקצב הצמיחה הכלכלית תוביל להעמקת אי-השוויון, מלחמות אזוריות ולצמצום החדשנות הטכנולוגית, שהיא נדבך חשוב בהתמודדות עם משבר האקלים. מחקרים ומודלים רבים מצביעים על תרחישים אלטרנטיביים, בהם אנו מגדילים את השוויון, ממשיכים להשקיע בחדשנות טכנולוגית ומשיגים התקדמות חברתית מבלי להמשיך ולצמוח.

כדי לייצר תחזיות ריאליות לעתיד פוסט-צמיחה, חייבים לעדכן את המודלים הנוכחיים שהמוסדות הלאומיים והבינלאומיים משתמשים בהם, או ליצור מודלים חדשים. מסגרות עבודה אלטרנטיביות כאלו יאפשרו לנו לראות אפשרויות חדשות ויעזרו להרחיב את הדיון הציבורי במגוון אופציות המדיניות נוספות.