בני אדם רגילים לחשוב על העולם באופן אנתרופוצנטרי1:אנחנו נוטים לראות במין שלנו את מרכז העולם. דיסציפלינת הכלכלה אינה שונה בהקשר הזה.

השפעות האדם בעידן האנתרופוקן הן הרסניות במיוחד כלפי בעלי החיים, באופן חסר תקדים ביחס לתקופות בעבר. לאורך השנים הפעילות האנושית והשפעותיה דיללו משמעותית את אוכלוסיית חיות הבר, ובמקביל בני האדם בייתו מינים רבים ותיעשו את גידולם למטרות שונות, בין השאר כחיות מחמד, חיות ניסויים ולמזון.

גם המחקר הכלכלי מתייחס לבעלי החיים באופן מצומצם, וכשהוא עושה זאת, בעלי החיים בדרך כלל מוצגים כמשאבים, כמגוון ביולוגי או כמזון. לפי גישה זו, ערכם של בעלי החיים נקבע לפי התועלת שבני האדם מפיקים מהם. רווחת בעלי החיים עצמם נותרת רובה ככולה מחוץ לתמונה. במקרים בודדים, רווחת בעלי חיים זוכה להתחשבות באופן עקיף דרך ראייה אלטרואיסטית והאמונה כי רווחת בני האדם נפגעת כאשר בעלי החיים סובלים.

לדידנו המחקר הכלכלי צריך, לפחות בהקשרים מסוימים, להעריך ישירות את רווחתם של בעלי חיים. נדון כאן בהשלכות האפשריות ובאתגרים שהערכה כזאת תציב.

ההצדקה המוסרית להתחשבות ברווחת בעלי חיים נשענת על תפיסה המכונה ה"השקפה סנטיינטיסטית של התחשבות מוסרית". המושג סנטיאנט נטבע על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו. סנטיינטיות, או בעברית תחושתיות, היא היכולת להרגיש מצוקה או רווחה נפשית או פיזית.

השקפה זו גורסת כי כאשר אנו דנים בשאלה מוסרית הנוגעת לבעלי חיים, הקריטריון שצריך להנחות אותנו הוא יכולת בעלי החיים לחוות חוויות חיוביות או שליליות כמו סבל או שמחה. תפיסה זו משחקת תפקיד מרכזי בשיח על זכויות בעלי חיים. ממנה נגזרת החובה המוסרית של בני האדם ביחס לבעלי חיים, כיצורים מודעים שיכולים להרגיש סבל או הנאה.

במדע לא קיימת הגדרה מוסכמת לתחושתיות של בעלי חיים ובהתאם לכך, קשה לענות על השאלה אילו בעלי חיים עונים על הגדרה זו. על אף חוסר הבהירות המדעית, אין ממצאים חזקים או סיבה לוגית להאמין שרק בני האדם הם תחושתיים או שתחושתיות היא תכונה בינארית (כלומר, קיימת או לא קיימת באופן מוחלט). קרוב לוודאי שתחושתיות היא ספקטרום ומופיעה ברמות שונות אצל מינים שונים.

פיטר סינגר, פילוסוף תועלתני2 עכשווי ומחבר הספר המכונן "שחרור בעלי החיים", טוען בספרו שמכיוון שבעלי החיים הם תחושתיים, יש להם, ממש כמו לבני האדם, אינטרסים (כמו למשל להימנע מסבל). ההתעלמות המוחלטת מהאינטרסים של בעלי חיים על חשבון האינטרסים של בני האדם היא סוג של אפליה שרירותית, בדומה לגזענות - סוגנות (Speciesism).

ההתייחסות לבע"ח במחקר הכלכלי היא מועטה, וגם כאשר קיימת, היא התייחסות תועלתנית הרואה בבעל חיים משאב, גורם ייצור או מרכיב במגוון הביולוגי.

בכלכלת סביבה ובכלכלת משאבי טבע (תת-ז'אנר של הכלכלה הניאו-קלאסית, העוסק בעיקר בכימות מוניטרי של עלויות ותועלות סביבתיות) היחס לבעלי חיים הוא כאל תשומה או מוצר צריכה. ככזה, הערך של בעל חיים נקבע באופן עקיף, בחישוב של התועלת הכלכלית שהאדם מפיק ממנו.

הערכת עלויות ותועלות הוא נושא מרכזי בתחום כלכלת הסביבה. לכן, סוגיית קביעת ערך השימוש הכלכלי של מינים שונים והעלות הכספית במקרה של הכחדת מיני בע״ח הוא נושא רב חשיבות בספרות ובמחקר.

ערך זה נקבע באמצעות שתי שיטות מקובלות עיקריות. השיטה הראשונה היא מבחן "הנכונות לשלם" (Willingness-to-Pay), בה ערך השימוש הכלכלי נקבע דרך מחירי השוק. במקרה בו בעל החיים הוא מוצר, אז הוא נסחר באופן ישיר. במקרים אחרים, ניתן לחשב את התועלות (במונחים כספיים) המופקות ממנו. למשל, חוקרים בקרן המטבע העריכו לוויתן אחד ב-2 מיליון דולר. הם ביססו חישוב זה על תרומתו להכנסה מתיירות אקולוגית ולהפחתה של פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה.

השיטה השנייה היא הערכה מותנית (Contingent Valuation). שיטה זו רלוונטית במיוחד במקרים בהם אין שוק דרכו "מתגלה" המחיר, והערכת השווי נעשית דרך סקרים בהם המשתתפים מתבקשים להעריך כמה היו מוכנים לשלם.

במחקר הכלכלי, שיטת ההערכה המותנית נפוצה כאשר כלכלנים מעוניינים להעריך האם הצלת מין בסכנת הכחדה היא "כדאית". אמנם, גם תחת ההנחה כי ערכם של בעלי החיים הללו ניתן להערכה באופן מהימן, העדר ידע והטיות פסיכולוגיות שונות עשויים למנוע מהמשתתפים לעשות זאת.

הפגמים המהותיים בשיטות ההערכה הללו מעלים שאלות כבדות משקל באשר לאופן שבו ערכם של בעלי חיים נלקח בחשבון בחישובים כלכליים. מעבר לכך, אף אחת מהן אינה מנסה להעריך את רווחת בעלי חיים כערך עצמאי ומהותי (intrinsic), בנפרד מערך השימוש שלהם עבור האדם. 

בכלכלת חקלאות בעלי החיים נתפסים כגורמי ייצור בתעשיית המזון מן החי. באנגלית, מקנה מתרגם מילולית למלאי חי (Livestock). גם בעברית ישנה הבחנה בין בעל החיים עצמו (תרנגולת, פרה) לגורמי הייצור מן החי (עוף, בקר). המחקר הכלכלי בתחום עוסק ברובו במתאם בין נכונות הצרכנים לשלם לבין איכות הבשר התלוי בתנאי המחיה של החיות בתעשייה. 

ניתן למצוא דוג' לאופן שבו תפיסה זו באה לידי ביטוי במחקרם של ג'ייסון לאסק ופ' ביילי נורווד שחקרו רווחת חיות משק כמוצר ציבורי. טענתם היא שרווחה של חיות משק נושאת תועלות גבוהות לרווחה חברתית של בני האדם מטעמי קיימות סביבתית, בטיחות מזון ושיקולים מוסריים. לאור טענה זו, החוקרים מציעים שהמדינה תתמרץ אספקת תנאי מחיה ראויים לבעלי חיים בעזרת מנגנונים כמו: סימון מזון, סובסידיות והטבות, תווי תקן לגידול מקנה ועוד. לאסק אף הציע יצירת שוק שיאפשר מסחר של מגדלים בזיכיונות של רווחת בעלי חיים, בהשראת שווקי הסחר בפליטות.

אבל אפילו לאסק ונורווד, העוסקים בנושא רווחת בעלי החיים הרבה יותר מהמקובל בתחום, מחשבים רווחה זו באופן עקיף דרך העדפות צרכנים. אופן חישוב זה עשוי להיות בעייתי משלל סיבות למשל, שהעדפות צרכני הבשר לא בהכרח עולות בקנה אחד עם העדפות כלל האזרחים.

גם בתחום הכלכלה האקולוגית, שבניגוד לתחומים שהוזכרו לעיל לא נמנית על הזרם המרכזי של המחקר הכלכלי, ההתייחסות לרווחת בעלי חיים אינה ישירה. הכלכלה האקולוגית מתייחסת לכלכלה האנושית כתת-מערכת של הביוספרה, ומתרכזת בשמירה על יציבות ושיווי משקל של מערכות אקולוגיות. על כן, עיקר העיסוק שלה בבעלי חיים הוא ברמת שימור המינים וגודל האוכלוסייה הדרוש לשמירה על איזון זה. 

נסיונות להתחשב ברווחת בעלי חיים באופן ישיר במדיניות ומודלים כלכליים

ניסיון 1: הכנסת העדפות בעלי חיים לפונקציית הרווחה החברתית

הרעיון המרכזי בגישה זו הוא לתת ייצוג לרווחת בעלי החיים במודלים כלכליים על ידי הכנסת ״העדפות״ בעלי החיים לצד אלו של בני האדם לפונקציית הרווחה החברתית3. "העדפה" מרכזית של בעלי החיים תנוסח בראש ובראשונה כהימנעות מאי נוחות, סבל ומוות.

בתיאוריה הכלכלית, מחירים נקבעים בהתאם להיצע ולביקוש. ההיצע והביקוש הן פונקציות מתמטיות המבטאות את העדפות הפרטים. במודל תחרות משוכללת, המודל הדומיננטי במחשבה הכלכלית, רווחה מקסימלית מושגת (תחת שלל הנחות) במפגש בין עקומות ההיצע והביקוש. נקודה זו נקראת נקודת שיווי משקל תחרותי. 

מצדדי גישה זו רואים בהיעדר ביטוי לרווחת בעלי חיים מחסור במידע חשוב. ללא מידע זה, מחיר שיווי המשקל שמתקבל הינו "מעוות" מכיוון שלא כל העלויות והתועלות נלקחו בחשבון. השוואת מעמדם של בעלי חיים לזה של בני אדם תאפשר להגיע לפתרון אופטימלי הממקסם את הרווחה החברתית, שכעת תכיל בנוסף לרווחת האדם גם את רווחת בעלי החיים.

מתודולוגיה זו מספקת פתרון אלגנטי וניטרלי לכאורה אך יש לה מספר חסרונות.

ראשית, היא סובלת מאותם הכשלים המבניים ממנה סובלת התיאוריה הכלכלית עצמה. למשל, ההנחות לפיהן ניתן להסביר את המציאות החברתית באמצעות פעולותיהם של יחידים וקיים פתרון (או פתרונות) חברתי אופטימלי שניתן להגיע אליו באמצעות חישוב של עלויות ותועלות. שנית, גם תחת ההנחה שפתרון כזה קיים תיאורטית, מכיוון שבשוק משתתפים בני אדם בלבד, לא סביר שהעדפות בעלי החיים יילקחו בחשבון (כלומר, שאלה ישתקפו דרך מנגנון המחירים).

בנוסף, מכיוון שאין בהירות מדעית ביחס למידת התחושתיות בקרב בעלי חיים שונים, קיים קושי להגדיר אילו בעלי החיים זכאים מבחינה מוסרית להתחשבות בהעדפותיהם ואילו לא. מכיוון שתחושתיות נמדדת על ספקטרום, פתרון אפשרי הוא התחשבות מתמטית דיפרנציאלית בין מינים בהתאם למידת התחושתיות שכל מין מתאפיין בו לכאורה. יחד עם זאת, לא ידועות נכון להיום שיטות אפקטיביות להערכה שכזו.

ניסיון 2: המעמד המשפטי של בעלי חיים

פעילי זכויות בעלי חיים רבים פועלים לקדם את רווחת בעלי חיים דרך תחום הזכויות המשפטיות. בעלי חיים כגון חיות משק וחיות מחמד מוגדרים כרכוש, ולכן אינם זכאים לזכויות ולהתחשבות בהעדפותיהם. הכרה בבעלי חיים כיישות משפטית, כלומר ישות אשר החוק העניק לה כשרות לשאת בזכויות ובחובות משפטיות, יכולה לשנות זאת.

מנגד ישנה גישה הגורסת כי צעדים ממשלתיים לאסדרת זכויות קניין אפקטיביות בנושא בעלי החיים תפתור את העדר ההתייחסות לרווחתם ותביא לתוצאה האופטימלית. המצדדים בגישה זו נשענים על המודל המפורסם והמוכר ביותר בתחום זה, ״הטרגדיה של נחלת הכלל״ מאת גארט הארדין4.

מסקנה אפשרית ממנו היא שההגדרה של בעלי חיים כרכוש פרטי של אדם עשויה לייצר תמריץ עבורם לדאוג לרווחת בעלי החיים. לראייה, הכלכלן סטיבן מקמולן מציין במחקרו את התפקיד שהיה להגדרת זכויות קניין בעצירת הכחדת הביזון האמריקאי ובמזעור דייג יתר. מנגד, הגדרת בעלי חיים כרכוש פרטי עשויה לייצר תמריץ להגדלת יעילות הייצור, מה שיביא דווקא לירידה ברווחתם. דוג' בולטת לכך היא תעשיית המזון מן החי.

ניסיון 3: "ביולוגיית רווחה": אסטרטגיות התערבות בטבע

גישה זו שואפת להבין ולשפר את רווחת בעלי החיים, בדגש על חיות בר, תוך התחשבות הן בערכם המהותי והעצמאי של בעלי חיים בודדים והן בהקשר האקולוגי הרחב יותר. ביולוגיית רווחה שואפת לפתח אסטרטגיות אתיות ומדעיות לקידום רווחתן של חיות בר תוך כיבוד התנהגויותיהן הטבעיות ותפקידיהן האקולוגיים. 

מסקנה אפשרית של גישה זו היא שלגיטימי ואף מתבקש שהאדם יתערב בטבע לטובת רווחת בעלי החיים בשלל דרכים.  לדוג', הוא יכול לנקוט באופן יזום פעולות לצמצום קצב ההתרבות של מינים מסוימים.

ראוי לציין שכבר היום בני האדם "מתערבים" בטבע בצורות שונות ומגוונת, בין השאר בתהליכי אורבניזציה ותיעוש המצמצמים משמעותית את שטחי המחיה ודרך ההשפעה העצומה שלהם על ההרכב האטמוספרי ועל האקלים, שמשפיעים על המגוון הביולוגי. הפעם, כך גורסים תומכי גישה זו, התערבות תהיה תוך מחשבה מראש על רווחת בעלי החיים ולא רק על האדם.

גישה התערבותית ישירה שכזו שנויה במחלוקת ומעלה שאלות וחששות רבים.

החשש הראשון נוגע ליכולת האנושית ולמשאבים הדרושים כדי לייצר רגולוציה על "ממלכת החיות" בשעה שכיום ממשלות לא מצליחות לעשות זאת אפילו בהקשרים של רווחה אנושית. שנית, התערבות מסוג זו צפויה בסבירות גבוהה לכלול טעויות אנוש כתוצאה מהיעדר ידע ותכנון לקוי. ישנן אינספור דוגמאות להתערבות אנושית בטבע אשר הובילה לאסון אקולוגי. המוכרת בהן בהקשר הישראלי היא ייבוש החולה.

סיכום

המחקר הכלכלי כיום הוא סוגני, כיוון שהוא מתרכז ברווחת בני האדם בלבד. מחקר של השלכות הסוגנות על הכלכלה עשוי להוליד מודלים וכלים מתודולוגיים חדשים אשר יקחו בחשבון את בעלי החיים, לא רק כמשאב, מרכיב במגוון הביולוגי, גורם ייצור או מוצר, אלא כיישות שיש להתחשב בה וברווחתה.

למחקר כזה ישנו פוטנציאל לערער את אבני היסוד שעליהן עומדות הכלכלה והחברה כולה. כפי שבעבר היו אוכלוסיות אשר נחשבו כנחותות מאחרות אך הפכו לשוות, כך גם התפיסה שלנו את בעלי החיים יכולה להשתנות, ואיתה תשתנה המערכת הכלכלית. 

תנועה בכיוון הזה רצופה אתגרים רבים ומגוונים: החל מאתגרים מתודולוגיים, דרך אתגרים מדעיים כמו אפיון התחושתיות, ואתגרים אתיים-פוליטיים. גם בהנחה ונצליח להגדיר ולהבין באיזה אופן באות לידי ביטוי העדפות בעלי החיים, השאלה הגדולה שתיוותר פתוחה היא כיצד מקדמים שיקולים אלה בדעת הקהל כך שייחשבו למטרה חברתית מקובלת.