כיצד ניתן להבטיח רמת חיים נאותה ליותר משבעה מיליארד בני אדם מבלי לערער את יציבות המערכת האקולוגית?

כאשר מכמתים את השימוש במשאבים חומריים הנדרשים כיום לסיפוק צרכים אנושיים בסיסיים במלמעלה מ-150 מדינות, ומעמידים אותו אל מול הגבולות הפלנטריים היחסיים של אותן מדינות, עולה ממצא מדאיג: אין ולו מדינה אחת אשר מספקת רמת חיים נאותה לאזרחיה תוך צריכה בת-קיימא של משאבים. עתיד בר-קיימא יחייב אותנו לפתח אסטרטגיות לשיפור מערכות הייצור, החלוקה והצריכה החברתיות שלנו, השמות דגש על הסתפקות (sufficiency) וחלוקה שוויונית.

מהי רמת השימוש הביו-פיזיקלי (חומרי) הנדרשת כדי לספק את צרכיו הבסיסיים של המין האנושי, והאם רמה זאת יכולה להיות מוחלת באופן אוניברסלי על כלל האנושות מבלי לפרוץ גבולות מקיימים קריטיים? המחקר "חיים ראויים לכולם במסגרת "הגבולות הפלנטריים" מנסה לענות על השאלות הללו. 

לצורך הגדרת חיים ראויים הוגדרו 11 מדדים מקובלים בעולמות המדיניות הכוללים תזונה, סניטציה, הכנסה, גישה לאנרגיה, חינוך, תמיכה סוציאלית, שוויון, תעסוקה, איכות הדמוקרטיה, תוחלת חיים ודיווח עצמי על אושר. עבור כל מדד נקבע סף מינימלי המהווה מדד ל"חיים ראויים" בו צריך לעמוד כדי להגדיר כי הצורך נענה.

תוך שימוש במסגרת קונספטואלית המקשרת בין השגת מדדים חברתיים-קיומיים לבין שימוש מקיים במשאבים, ניתן לבחון איזה מדינות נמצאות היום במרחב הבטוח והצודק (Safe and Just Space) – מרחב בו הן מצליחות לספק מדדים אלו מבלי לפרוץ גבולות אקולוגיים. ממצאי בחינה זו מזמינים דיון על הקשר שבין סיפוק רמת חיים נאותה בעת הנוכחית לבין עמידה בגבולות מקיימים, ומשליכות על תכניות הפיתוח בר-הקיימא של גופים בינלאומיים כמו האו״ם.

המחקר מוצא שאין כיום ולו מדינה אחת שמצליחה לספק רמת חיים נאותה תוך עמידה בגבולות הפלנטריים היחסיים שלה. רבות מהמדינות העשירות משיגות את מרבית מדדי הסף החברתי, אך עושות זאת במחיר פריצה משמעותית של הגבולות הביו-פיזיקליים. 

לדוג', ארה"ב משיגה תשעה מתוך אחד עשר מהמדדים החברתיים, אך פורצת את כל הגבולות הביו-פיזיקליים. ככלל, ככל שמדינה משיגה יותר מדדים חברתיים היא גם פורצת יותר גבולות ביו-פיזיקליים (ולהפך, ככל שפורצת יותר גבולות ביו-פיזיקליים היא משיגה יותר מדדים חברתיים). יוצאת דופן היא ויאטנם, שמשיגה שישה מתוך אחד עשר מדדים חברתיים תוך חצייה של גבול אחד בלבד (איור 3 מהמאמר - משווה בין ארה"ב לסרי‑לנקה).

מנגד, מדינות רבות מצליחות לעמוד ביעדים חברתיים תוך שימוש במשאבים באופן שאינו חורג בצורה משמעותית מהגבולות המקיימים. יתר על כן, בחינת הצריכה החומרית הישירה הכרוכה בסיפוק המדדים החברתיים השונים, מצביעה על שני ממצאים עיקריים. הממצא הראשון הוא שניתן להשיג שיפור במטרות איכות חיים (כמו עלייה בתוחלת חיים, גישה לחינוך, רמת השוויון ועוד) מבלי להגביר צריכה חומרית. הממצא השני הוא שגם עבור יעדים חברתיים "עתירי חומר"  כמו תזונה, גישה לאנרגיה, הכנסה וסניטציה, נמצא מתאם חלש בין פריצה של הגבולות הפלנטריים לבין עמידה בסף החברתי.

תוצאות אלה מצביעות על כך שניתן לספק צרכים פיזיים כגון תזונה, סניטציה, גישה לאנרגיה ומיגור העוני עבור 7 מיליארד איש מבלי לפרוץ באופן משמעותי את הגבולות הפלנטריים. יחד עם זאת, אם ברצוננו לספק בצורה אוניברסלית מטרות הנוגעות לאיכות חיים (כמו תוחלת חיים, השכלה תיכונית, שוויון, תמיכה חברתית ועוד), עלינו לקדם שני יעדים מרכזיים.

היעד הראשון שעלינו לקדם הוא תיקון אי-השוויון העמוק בחלוקת המשאבים. היעד השני הוא ייעול דרמטי, פי 2-6, במערכות הייצור, החלוקה והצריכה (provisioning systems) המתווכות את היחסים בין שימוש במשאבים לתוצאות חברתיות. ייעול זה יכול להתקבל, למשל, באמצעות מעבר לרכבות על פני רכבים פרטיים, שכן שיפור בתשתיות התחבורה יאפשר לנו לספק תוצאות חברתיות זהות בשימוש משאבים נמוך יותר.

ממצאים אלו מציבים אתגר מהותי לתוכניות הפיתוח העכשוויות, לרבות יעדי הפיתוח הבר-קיימא של האו"ם. בהנחה שהתחזית המתונה של האו"ם לפיה אוכלוסיית העולם תגדל ל-9.7 מיליארד אנשים עד 2050 ול-11.2 מיליארד ב-2100 תתממש, ובהיעדר מאמצים לייצוב האוכלוסייה, האתגר יהיה אף גדול יותר בעתיד. 

המאמר מציע שתי אסטרטגיות מרכזיות לאופן שבו נוכל לספק חיים ראויים באופן אוניברסלי.

האסטרטגיה הראשונה: מיקוד בהסתפקות (sufficiency) בצריכת משאבים, במיוחד במדינות העשירות. המחקר מוצא כי ככל שצריכת המשאבים גוברת, התוספת שמתקבלת במונחים חברתיים קטנה יותר. מכאן שהמדינות העשירות, החורגות בהרבה מהגבולות שלהן, תוכלנה להפחית את צריכתן מבלי לגרוע מביצועיהן החברתיים. התועלת מהפניית חלקן בעוגת המשאבים למדינות בתת-צריכה תקדם משמעותית את יכולתן של האחרונות לספק צרכים בסיסיים לתושביהן, ותתרום לחלוקה שוויונית יותר של המשאבים הטבעיים.  אסטרטגיה זו תכלול בין היתר זניחה של צמיחה כלכלית כיעד מדיניות, אימוץ קריטריונים אלטרנטיביים לקדמה ואף אימוץ של גישת אי-הצמיחה (Degrowth) במדינות העשירות.

האסטרטגיה השנייה היא שיפור של מערכות הייצור, החלוקה והצריכה (provisioning systems) החברתיות במקביל לשיפורים ביעילות השימוש בחומרים ביו-פיזיקליים. שיפורים ביו-פיזיקליים כוללים מעבר מדלקי מאובנים כמו נפט וגז לאנרגיה מתחדשת, ייצור מוצרים עם אורך חיים גדול יותר, הפחתת פסולת מיותרת, השקעה בטכנולוגיות חדשות ועוד. חשוב להדגיש שסביר להניח ששיפורים אלו לא יספיקו לבדם. תחת פרידגמת הצמיחה ושאיפת מקסום רווחים, התייעלות חומרית בתהליך הייצור לרוב מתורגמת לייצור מוגבר, כך שסך השימוש בחומר עולה (במה שמכונה "אפקט ההחזרה"). לכן, יש להשקיע בשיפור מערכות התמיכה הסוציאלית וצמצום אי-השוויון בהכנסה, פרמטרים בעלי השפעה חיובית על מדדים חברתיים רבים.  

חלקה של הצריכה החומרית בעמידה במדדי איכות חיים (כמו שביעות רצון), מזמין אותנו לחשוב על אמצעים לא חומריים איתם נוכל להבטיח איכות חיים גבוהה. תמיכה סוציאלית, נדיבות, חופש בחירה והיעדר שחיתות תורמים גם כן לעלייה במטרות איכות חיים חברתיות ללא צריכת משאבים נוספת.

אחת הטענות במרכז הדיון האקלימי היא שמעבר לכלכלה בת-קיימא, הכוללת מהלכים לצמצום הצריכה החומרית ופליטות גזי החממה, תבוא על חשבון התפתחות חברתית ושיפור במדדים סוציו-אקונומיים. ממצאי המחקר לכאורה מחלישים טענה זו, ומצביעים על כך שניתן להביא לרווחה אוניברסלית רחבה יותר, אם מקפידים על חלוקה הוגנת ושוויונית יותר של צריכה חומרית. כמו כן, ניתן להביא לשיפור במדדים רבים מבלי להגביר את הצריכה החומרית. כל אלו סיבות טובות לאופטימיות.

המתח שבין דלדול משאבים לרווחה חברתית הוא מתח מרכזי בתהליך המעבר לעתיד בר-קיימא ברחבי העולם. ניתן למצוא דוגמאות רבות לכך גם במציאות הישראלית, למשל בדיון הציבורי סביב מפעלי ים המלח.

מצד אחד, שאיבת משאבי הטבע במפעלי ים המלח מביאה לחורבן אקולוגי ברדיוס של עשרות קילומטרים באזור וייבוש ים המלח עד כילויו. מצד שני, החומרים המופקים על ידו (כגון אשלג, ברום ומגנזיום) משמשים כחומרי גלם בתעשיות מגוונות, וכן מועסקים בו כ-4,200 עובדים באזור בו אפשרויות התעסוקה מוגבלות. מצד אחד מדובר על ייצור שפוגע בסביבה ומכלה משאבים אך מצד שני כפועל יוצא מייצור זה אלפי עובדים זוכים למקום תעסוקה והשתכרות בצורה מכובדת.

בחינת סוגיה זו במשקפיים אותן מציעים לנו החוקרים מעלה שאלות מהותיות. עלינו לבחון לא רק את האופן שבו הכרייה והשאיבה מתבצעות, אלא את המטרות החברתיות שבעבורן מתקיימת הפעילות במפעלי ים המלח.

האם ים המלח הוא נחלת הכלל או רכוש פרטי? מי זכאי לקבוע אילו מטרות יקודמו כתוצאה מהפעילות הכלכלית בו? ומי נהנה מן הפירות? 

נשאל כיצד פרדיגמת הצמיחה ומניע הרווח משפיעים על שאיבת יתר המביאה לדלדול מוגבר. ננסה להבין האם המשך פעילות המפעלים עומדת בהלימה עם שמירה על ים המלח כאתר טבע לאומי ועל המאזן האקולוגי העדין באזור. נבחן את מבנה יחסי הגומלין שבין העובדים, הסביבה וההון. נשאל, האם פעילות המעשירה בודדים ותורמת להגדלת אי-שוויון על חשבון הרס אקולוגי רב כל-כך היא פעילות ראויה.

קיבלנו כאן הזמנה לבחון את הפרדיגמות המחשבתיות דרכן אנו מפענחים את אופיין של החברה והכלכלה בתוכן אנו חיים. מאמר זה גם משרטט עבורנו כמה מהצעדים הדרושים לטובת מעבר לכלכלה בת-קיימא.

ממצאי המאמר מאתגרים את פרדיגמת הצמיחה העומדת בבסיס יעדי הפיתוח בר-הקיימא המקובלים היום בעולמות המדיניות, ומראים כי יעדים אלה אינם עומדים בקנה אחד עם סביבה מאפשרת חיים. יתרה מכך, מסקנות המאמר מצביעות על כך שהמפתח לרווחה אוניברסלית עובר לא רק דרך התייעלות, אלא גם ובעיקר דרך חלוקה שוויונית יותר של משאבי כדור הארץ וחיזוק מערכות התמיכה החברתיות.

ספציפית עבורנו במדינות העשירות, המאמר מצביע על הצורך לשחרר את דמיוננו מכבלי התפיסה לפיה הדרך הטובה ביותר למדוד רווחה אנושית היא על פי כמות הדברים שאנו צורכים. כך אנו עשויים אולי לגלות שחיים טובים יכולים להיות גם חומריים פחות.