המאמר עוסק בסוגייה הבאה - כיצד בכלכלות בצמיחה אפסית (גודל בתוצר נשאר קבוע לאורך השנים) ניתן היה לפרוע הלוואות נושאות ריבית חיובית? מחקרים תיאורטיים מצביעים על כך שכאשר הלוואה נושאת ריבית ריאלית חיובית (ריבית המותאמת לשינוי האינפלציה) הדבר גורם לחובות שגדלים באופן אקספוננציאלי כך שאי אפשר לפרוע את החובות בשל היעדר צמיחה כלכלית. כדי להוכיח תאוריות אלה החוקרים בחנו עשרה מקרים היסטוריים של כלכלות שקצב צמיחתן היה איטי ביותר התרבויות ההיסטוריות עליהן הסתכלו החוקרים הן: מסופוטמיה העתיקה, העבריים, יוון העתיקה, האימפריה הרומית, הודו של המאה החמישית לפני הספירה עד המאה ה-19 לספירה, סין העתיקה של המאה החמישית לפני הספירה עד המאה ה-19 לספירה, האיסלאם מהמאה השביעית לספירה עד המאה ה-19 לספירה, הנצרות של המאה השלישית לספירה עד המאה ה-19 לספירה, התרבות האצטקית במקסיקו ושבט הטולאי בפפואה ניו גיני. החוקרים זיהו ארבע קטגוריות שונות של אמצעים להקלה או מניעה של מצבי חדלות פירעון.
למאמר זה שתי מטרות עיקריות. ראשית, לבחון את המידה שבה גביית ריבית בהיעדר צמיחה כלכלית הייתה בעייתית בראייה בהיסטורית. שנית, לזהות את סוגי האמצעים שבהן תרבויות עתיקות השתמשו על מנת להימנע ממצבי חדלות פירעון.
בכלכלה בצמיחה איטית כמות המשאבים מוגבלת וקבועה כלומר, בהעדר צמיחה לא ניתן להרחיב את מלאי ההון וכתוצאה מכך, התוצר נשאר קבוע ורמת הצריכה לא גדלה לאורך זמן. כאשר הריבית חיובית, החובות גדלים באופן אקספוננציאלי ולכן נשאלת השאלה כיצד למנוע מצב של חדלות פירעון כאשר החובות גדלים בעקביות ומלאי המשאבים לא גדל כלל. מודלים פוסט-קנסיאנים לא מצליחים לתת מענה מאקרו-כלכלי לסוגיה זו.
החוקרים זיהו ארבעה פתרונות בהן השתמשו תרבויות עתיקות כדי להימנע מצבירת ריבית הגורמת לחדלות פירעון. הפתרון הראשון אותו זיהו החוקרים הוא מחיקת חובות. הנושים עשויים להיות בעלי מוטיבציה "לסלוח" לבעלי חובות אינדיבידואלים או מדינתיים משתי סיבות עיקריות: הראשונה, לנהוג בצדקנות מתוך אינטרס של שיתוף פעולה עתידי, מתוך מניעים ערכיים או דתיים. הסיבה השנייה היא מתוך אמצעים פורמליים המספקים חקיקות מדיניות כגון "פשיטת רגל". מחיקות חוב שכאלה התרחשו בתרבויות עתיקות יותר כמו יוון העתיקה, האימפריה הרומית וסין.
הפתרון השני אותו זיהו החוקרים הוא איסור על גביית ריבית. איסור כללי על גביית ריבית היא דרך ברורה נוספת למנוע צבירת ריבית לחובות. איסור הריבית עשוי להיות חלקי, כאשר ריבית מותרת על צורות מסוימות של הלוואות, כגון מסחר ויצור, אך אסורה על הלוואות שצפויות להפוך במהירות לכאלה שלא ניתן יהיה לפרוע עבור אוכלוסייה ענייה. ניתן למצוא איסורי ריבית שכאלה בתרבויות עתיקות כמו האימפריה הרומית, סין העתיקה, הנצרות של המאה השלישית עד המאה ה-19 ומגוון איסורים חלקיים נראו בתקופת העבריים (המאה ה-14 לפני הספירה עד המאה 14 לספירה).
הדרך השלישית שזיהו החוקרים היא שינוי הרכב הריבית, על מנת למנוע מצב בו הנושים יוכלו להלוות את הכנסותיהם מהריבית ללוים כך שלא יתאפשר להם לצבור ריבית דריבית. נאסר מהנושים להלוות את הכנסת הריבית שלהם, בדרך זו תמנע מהחובות לגדול באופן אקספוסנציאלי ובאופן זה להקל את נטל ההלוואה על הלווים ולמנוע מצב של חדלות פירעון. דרך זו יושמה בסין העתיקה, כך שההכנסות מריבית בסין היו מיועדות למטרות ספציפיות שהממשלה הגדירה מבעוד מועד.
הדרך הרביעית שאותה החוקרים זיהו היא להכיל מגבלות על מכסות הריבית המקסימליות, הגודל המירבי של ההלוואה או משך ההלוואה המקסימלי. אף על פי שהגבלות אלו לא ימנעו את צבירתן של חובות שאינם ניתנים לפירעון, הן כן יגבילו את הקצב בו החובות גדלים. החוקרים מצאו אמצעים כאלה באימפריה הרומית, בסין העתיקה והנצרות והאסלאם בשנים אליהם מתייחס המחקר.
בטבלה המוצגת לעיל העמודה הראשונה היא שם התרבות. העמודה השנייה היא האם היה מצב של חדלות פירעון. העמודה השלישית עוסקת בהצעה הראשונה של החוקרים - ויתור של הנושים על החוב. העמודה הרביעית מייצגת את הצעת החוקרים השנייה - על איסורים בגביית חובות עם ריבית. העמודה החמישית מייצגת את ההצעה השלישית של החוקרים - מניעת ריבית דריבית. העמודה הששית מייצגת את ההצעה האחרונה של החוקרים - הגבלות על אופי ההלוואה. לדוגמא, באימפריה הרומית יושמו כל ההצעות שהציעו החוקרים. לפי הטבלה ניתן לראות שישנם שבעה מקרים של אי-הצלחה במניעת חדלות פירעון. מקרים אלו הובילו לטלטלה חברתית ואף מרד נגד השלטון. החוקרים מונים סיבות שונות להצלחת שלושת התרבויות החריגות בהן נימנע מצב חדלות פירעון. בכתבים העתיקים של האסלאם היה איסור על לקיחת ריבית כך שלווים לא שילמו ריבית וכך לא הגיעו לחדלות פירעון. בתרבות האצטקית חובות היו קטנים יחסית לפני הכיבוש הספרדי כך שצבירת הריבית לא הייתה משמעותית. בשבט הטולאי הריבית על החוב הייתה נמוכה למדי ובנוסף הוצגו מגבלות על אופי ההלוואה. יתרה מכך בשבט הטולאי היה לחץ חברתי רחב על הנושים למחול על חובות שנפרעו באיחור.
נקודת המוצא של החוקרים היא שבהעדר צמיחה לא ניתן לפרוע הלוואה עד להגעה של חדלות פירעון. שכיחות רבה של הלוואות שהגיעו לחדלות פירעון יכולה להוביל לירידה בביקוש להלוואות, כלומר מדינות רבות לא ייקחו או יתנו הלוואת מבעוד מועד מכיוון שיחששו לחדלות פירעון (לא יקבלו את כספם חזרה). מצד שני, מדינות רבות לא ייקחו הלוואות מכיוון שהריבית אותה ידרשו לשלם תהיה גבוהה למדיי. כתוצאה ממצב זה, התוצר הן במדינות הלוות והן המדינות המלוות לא יצמח בצורה מקסימלית. בתרחיש בו הצמיחה תהיה איטית מבעבר ואף לא תהיה צמיחה כלל, החוקרים מציעים דרכי התמודדות שונות בהן תרבויות עתיקות השתמשו בכלים לפתרון בעיה זו. שאלה משמעותית אותה יש לבחון – האם פתרונות אלו גרמו להעמקת בעיות אחרות, כגון ויתור על זכויות קניין, חוסר יעילות מקסימלי של המשק.
בימינו הלוואות הן אמצעי שכיח להנעת הכלכלה העולמית, ההלוואה היא כלי שממקסם תועלת של כסף בכך שרוב ההון במשק מנוצל – הנושה מרוויח כסף מהריבית, והלווה מגדיל את יכולת הייצור שלו בעזרת ההלוואה שקיבל, כלומר אין כסף שלא נמצא בשימוש. המאמר בוחן תרבויות עתיקות במצב של חוסר פירעון. ניתן לראות כי בעבר הכלכלה העולמית הייתה תלויה פחות בהלוואות בין מדינות ויותר בתוצר המקומי של אותן מדינות. הבחינה ההיסטורית אותה בצעו החוקרים מציגה כי הלוואה בריבית במקרים של צמיחה נמוכה או אי צמיחה עלולה להוביל לבעיות חברתיות כמו אי שיווין חברתי‑כלכלי.
לסיכום, המאמר סוקר כיצד הריבית שמדינות משלמות בהיעדר צמיחה כלכלית על חובותיהן עלול לגדול באופן אקספוננציאלי עד למצב בו המדינות לא מצליחות לפרוע את ההלוואה. בבדיקה היסטורית של 10 תרבויות שונות, ניתן לראות פתרונות שונים לבעיה זו. כפי שאנו יודעים התחום הכלכלי והתחום החברתי קשור זה בזה באופן בלתי נפרד, וכך ניתן לראות כי לחוסר פירעון ההלוואה יש השלכות חברתיות כבדות כגון, מרדות והדחת השלטון. הממצאים של המאמר זה מדגישים כי הלוואות בעבר היו בעיתיות הרבה יותר מהיום, קל ובוחן כאשר הכלכלה צומחת באיטיות. לפי מקרי עבר, הפתרון לבעיה זו היה בעזרת מחילה וויתור של הנושה על הריבית, איסור ריבית, איסור ריבית דריבית, וקביעת מגבלות על גודל ההלוואה ושיעורי הריבית. כיום, כתוצאה מהגלובליזציה ושיפור ניכר בטכנולוגיה לקיחת הלוואות קלה מבעבר, לכן ישנה עלייה בלקיחת הלוואות בין פרטים ומדינות. בנוסף, ניתן לטעון כי הלוואות אינן רק חלק בלתי נפרד מהכלכלה המדינית, אלא גם חלק בלתי נפרד מהכלכלה העולמית, לכן קשה יותר לשלוט בחובות, או לדרוש אמצעי פיקוח והגבלה שונים ממה שהיה ניתן לעשות בעבר. התאוריות הכלכליות בשנים האחרונות מצביעות על אותו הקושי עליו דיברו בעבר – קשיים בהחזרת הלוואה כאשר כלכלת המדינה אינה בצמיחה. הפתרון הטוב ביותר שעליו מצביע המחקר וממצאיו הינו אי לקיחת ריבית למדינות בעלות כלכלה איטית ולא צומחת.
