הקשר בין שיפור ברווחה האנושית לפגיעה סביבתית

בהתבסס על נתונים מ-140 מדינות במשך שני עשורים, עולה כי אין אף מדינה שמצליחה לספק רווחה חברתית לאזרחיה ללא נזק סביבתי ברמה שמאיימת על המשך החיים בכדור הארץ. המגמה היא שיותר מדינות בוחרות לחתור אל עבר רווחה חברתית גבוהה יותר במחיר פגיעה סביבתית חמורה יותר. לטענת כותבי המאמר, אם ברצוננו לחיות ברווחה לאורך זמן, יש צורך במערכת אקלימית יציבה, ועל כן עלינו למצוא דרכים לשבור את הקשר הגורדי שבין שיפור הרווחה החברתית לזיהום והרס הטבע.

רקע

המאמר מבוסס על נתונים שנאספו מ-140 מדינות בין השנים 1992-2015, ומטרתו להעריך כיצד מדינות תפקדו לאורך זמן על פי שני מדדים שונים; פיתוח חברתי ושמירה על הסביבה (מפורט באיור מספר 1). פיתוח חברתי ושימור סביבתי הן מטרות ראויות, אך פעמים רבות הן מתנגשות זו עם זו. על כן, יש משמעות למחקר שבוחן את שתי המטרות הללו בראייה הוליסטית, ויודע לאבחן כיצד שיפור ברווחה חברתית מקושר לנזק סביבתי, ובאיזו מידה.

המדדים של המחקר לקוחים מתוך "מודל הדונאט" שנהגה על ידי החוקרת קייט ראוורת' במטרה ליצור כלי הערכה האם אנו מקיימים מערכת חברתית שמאפשרת רווחה בת קיימא כך שצרכיהם של אנשים נענים ללא יצירת הרס בלתי הפיך לסביבה. לכל מדד הוגדר ערך קריטי שאם מדינה חוצה היא נכשלת במדד. חשוב לציין שהמודל לא מעודד "ויתור" על מדד חברתי אחד כדי לעמוד ביעד אקולוגי אחר או ההיפך. המטרה היא לעמוד בכל היעדים כדי לאפשר לאנשים חיים בכבוד ושגשוג, תוך כיבוד האינטרסים של הדורות הבאים ושמירה על הסביבה.

המודל קיבל את שמו כיוון שהמטרה היא לא לחרוג מגבולות שני המעגלים שיוצרים יחד צורה של דונאט. ניתן לראות על המעגלים את החלוקה למדדים, כשהצבע האדום מסמל כישלון בעמידה בערך קריטי של אותו מדד. צבע אדום בתוך העיגול הפנימי של הדונאט מסמן כישלון בהשגת יעד חברתי וצבע אדום מחוץ למעגל החיצוני מסמן כישלון בהשגת יעד של שימור סביבתי. החזון הוא שמדינות יצליחו להישאר בגבולות הדונאט ולא יהיה סימון אדום בתוך המעגל הפנימי או מחוץ למעגל החיצוני - חזון שלפי המאמר אף מדינה לא עמדה בו בשנות המדגם.

המחקר ייחודי בכך שהוא כולל מדגם גדול של מדינות (בעוד שמחקרים קודמים השתמשו במודל הדונאט ברמה הגלובלית או ברמת היישוב) במסגרת פרק זמן משמעותית ארוך יותר ממחקרים קודמים (המאמר סוקר שני עשורים, לעומת מחקרים אחרים שבוחרים נתונים של שנה ספציפית). וכולל מספר אינדיקטורים לכל מדד ולא אחד כפי שהיה נהוג עד היום. המתודולוגיה הזאת מאפשרת גם לזהות תהליכים ומגמות כפי שהתפתחו לאורך שנים וגם להשוות בין מדינות שונות ונתיבי ההתקדמות שלהם על בסיס קטגוריות שונות. 

בתחילת שנות ה-90 מדינות עמדו בממוצע ב-3 יעדים חברתיים, ובסוף תקופת המדגם המספר הממוצע עלה ל-4 יעדים חברתיים (מתוך 10 מדדים חברתיים שנמדדו במחקר סך הכל) כאשר הייתה עלייה ניכרת באחוזי המדינות שעמדו בסף בקריטריונים תוחלת החיים , תזונה, וגישה לאנרגיה.

בתחילת התקופה מדינות בממוצע עמדו על  3 מתוך 6 יעדים לשימור סביבתי, בסוף התקופה מדינות כיבדו בממוצע רק 2 מתוך 6 מגבלות על נזק סביבתי לפי המדדים שהוגדרו. כאשר הייתה ירידה ניכרת בכל המדדים באחוזי המדינות שעומדות בגבולות אלו.

בכל המדינות שנרשם שיפור ברווחה החברתית נרשמה גם התדרדרות משמעותית במדדים סביבתיים. יחד עם זאת, במידת הפגיעה העודפת שמקושרת לשיפור ברווחה קיימת שונות. קוסטה ריקה היא המדינה שבולטת לחיוב ככזאת שהביאה לשיפור חברתי משמעותי עם המידה המינימלית של נזק סביבתי נוסף.

מאחר שהמחקר מקיף תקופה ארוכה של זמן, שבה מדינות ביצעו שינויים ולא קפאו על שמריהן, החוקרים ניסו לבצע בבסיס הנתונים העשיר שאספו אקסטרפולציה (מין שיטה להעריך בקירוב נתונים לא ידועים על סמך נתונים ידועים) של קו המגמה שנגמר ב-2015 ולהמשיכו עד לשנת 2050. התרחיש הזה נקרא "עסקים כרגיל" כי הוא מניח לצורך הדיון שהמגמות שנצפו בתקופת המדגם ימשיכו כרגיל ללא שינוי חיצוני במערכת (כגון המצאה של טכנולוגיה ש"משנה את כללי המשחק") או שינוי פנימי במערכת (כגון שינוי משמעותי במערכת הפוליטית שיוביל לסטייה דרמטית מקו המגמה המוכר).

במידה שתמשך המגמה הקיימת, מעריכים החוקרים כי עד שנת 2050 מספר המדדים החברתיים שבממוצע מדינות יעמדו בדרישות הסף שלהם יגדל מ-4 (המספר שנצפה ב-2015) ל-7. כמו כן, תרשם עלייה ניכרת במדדים סביבתיים, כאשר על פי התחזיות יותר מ-100 מדינות יחצו את הגבול בקריטריון פליטות פחמן דו חמצני.

המחקר מציג מדדים כמותיים לתופעה המדאיגה של קשר בין שיפור ברווחה האנושית לפגיעה סביבתית בעלת השלכות חמורות לרמת החיים של בני אדם. חשוב לציין שהתחזית של "עסקים כרגיל" היא נאיבית בצורה מכוונת, מאחר שהיא לא מסוגלת לכלול בתוכה זעזועים פנימיים וחיצוניים. מצד אחד מדובר בתובנה פסימית, שכן תיתכן פגיעה סביבתית חמורה יותר ממה שצופים, וייתכן ההרס הסביבתי יתבטא גם בירידה במדדים חברתיים. מנגד, קיים סיכוי שהאנושות תצליח לבצע שינוי דרסטי כדי להגיע ליעד של כלכלה בת קיימא עד שנת 2050.

כותבי המאמר טוענים כי יש למצוא דרכים לפיתוח וצמיחה אנושית ברמה שלא תאיים על הסביבה. החלוקה של מדינות העולם לשלוש קטגוריות שונות, מאפשרת לנסח את האתגרים בצורה ממוקדת יותר עבר כל קטגוריה:

מדינות מפותחות: מדינות כמו ארה"ב וגרמניה, שעומדות בכל או לפחות ברוב יעדי הרווחה החברתית במחיר של נזק עצום לסביבה. המדינות הללו, שמרוכזות במערב אירופה וצפון אמריקה, הן העשירות ביותר בעולם ועליהן למצוא דרכים לצמצם את הנזק הסביבתי שהן מחוללות מבלי לאבד את הישגיהן החברתיים.

מדינות מתפתחות: מדינות כמו סין, שנמצאות במסלול פיתוח מהיר, וחוות תהליך של עלייה ברווחה החברתית בפרק זמן של עשרות שנים בעוד שלמדינות מפותחות לקח מאות שנים להגיע לאותם יעדים. המדינות הללו צריכות למצוא דרכים לשמור על קצב פיתוח שלא יגביר את הנזק הסביבתי שהן אחראיות לו.

מדינות נכשלות: מדינות כמו נפאל, שרמת הפיתוח החברתי בהן נמוכה במיוחד והן גורמות לנזק סביבתי שולי. במדינות מסוג זה יש להתמקד בראש ובראשונה בפיתוח חברתי, גם במחיר של עלייה ברמות הנזק הסביבתי, שכן מדובר ברמות נמוכות מאוד מלכתחילה.

ישראל נמצאת תחת הקטגוריה של מדינות מפותחות, כלומר שיש להן אחריות לצמצם את הנזק הסביבתי לו הן אחראיות מבלי לפגוע בהישגים מרשימים של פיתוח חברתי. בגלל שישראל היא מדינה קטנה, היא אחראית לחלק קטן מהזיהום הגלובלי באופן יחסי, ולכן נדמה שקיימת שאננות מסוימת בכל הקשור לנושא. למרות שישראל נוקטת בצעדים מסוימים (השתתפות רשמית בכנסים בינלאומיים, או הטלת מס על מוצרים חד פעמיים בשנת 2022), היא עדיין לא פועלת במרץ לצמצום כמות הפליטות, ועדות לכך ניתן למצוא ביעדי הפליטות הנמוכים שישראל הציבה לעצמה (וייתכן שכלל לא תעמוד בהם).